יומני הנסיך – למה אבא שלי בכה מאחותי הגדולה?

מכירים את זה שהילדים שואלים שאלות שגורמות לנו ההורים להתכווץ בחוסר נוחות מהכיסא? ואולי גם לבכי? אז ככה זה נראה ממבט של תינוק בן שנה.

יומני הנסיך, השנה 2015, והיום ראיתי את אבא שלי בוכה. זה היה ברכב. אני הייתי בסל קל שליד הנהג, אחותי הקטנה מאחור על הבוסטר ואבא שלי אחז בהגה ובכה חרישות. הסתכלתי בדממה על המתרחש ולא כל כך הבנתי מה קורה, עד לפני רגע הכל היה בסדר. היינו בדרכינו לסבתא. אחותי כמו תמיד פטפטה אל עצמה, אבא שלי ריחף במחשבות, ואני ניסיתי להבין איך מכניסים את המוצץ לפה – איך אמורים לדעת מה הצד הנכון כששני הצדדים נראים כל כך מפתים ולעיסים באותה מידה?

אף פעם לא ראיתי את אבא שלי בוכה, עד לאותו רגע הייתי בטוח שרק ילדים קטנים בוכים. אני למשל רוב הזמן בוכה. אני בוכה כל כך הרבה שלעיתים נדמה שאני יותר בוכה מנושם. שלא תטעו, אני גם צוחק, ואפילו מתעצבן לפעמים – במיוחד כשמישהו שאני לא מכיר מתקרב אליי וצועק בקול "איך עושה פרה?! מו מו מו!!" – סליחה אדוני, בוא נירגע. קודם כל מה זה פרה?! ודבר שני, אם זה עושה "מו מו מו!" ואתה כבר יודע את התשובה, אז למה אתה שואל אותי?! – אם זו לא סיבה מספיק טובה בשביל להתחיל לבכות ולצרוח אז אני לא יודע מהי.

גם אחותי הגדולה בוכה לפעמים. היא בדרך כלל בוכה כשאומרים לה שצריך לסגור את הטלויזיה וללכת להתקלח. היו מקרים בהם גם בכתה כשמעדה במהלך ריצה והשתטחה על הרצפה. לא נעים לי להגיד אבל אותי זה דווקא שיעשע, במיוחד אחרי כל הסטירות שהיא חילקה לי כשההורים לא שמו לב. אין מה לעשות, זו קארמה.

באמת שהנסיעה היתה רגועה. אני נשענתי ברוגע על הסל קל והסתכלתי על המתרחש בחלל הרכב. אבא שלי אחז בהגה ואחותי, מאחוריו, נשענה על החלון והסתכלה על השמיים בעיניה הגדולות. לפתע היא שאלה אותו – "אבא, ממה עשויים עננים?". הוא חייך, הרים את הראש לעבר המראה וענה שעננים עשויים מטיפות של מים. אחותי כיווצה את המצח כמי שלא מסכימה כל כך עם התשובה והמשיכה להביט לעבר השמיים. לאחר כמה שניות היא שאלה "ואבא… בעננים יש מלאכים?". אבא שלי התחיל לזוז בחוסר נוחות במושב, הוא נראה כמי שלא אוהב כל כך את השאלה הזו. נראה שהוא כבר מכיר אותה ויודע מה שאלות כאלה יכולות להוליד – הוא חשש מהשאלות הבאות שיבואו בעקבותיה. ראיתי אותו מרים את היד מההגה ומגרד את הראש, גופו התקשה והוא נהיה רציני. "כן, נשמה של אבא, בשמיים יש מלאכים", הוא ענה בכבדות. "וגם סבא מוטי נמצא שם איתם?!", היא ישר ירתה לחלל האוויר, ללא הכנה מוקדמת, ואבא שלי התכווץ כמי שנדקר בבטנו. ידיו התקשו סביב ההגה, בבת אחת פניו הלבינו ועיניו ברקו. כל הסיטואציה הזו גרמה לי גם לחוסר נוחות ולא העזתי להוציא הגה – הכל קרה כל כך מהר, ונראה כאילו שלושתינו נמצאים בדיוק בעין הסערה.

אבא שלי, שנראה כאילו כל משקל העולם נחת על כתפיו ניסה לפתור את אחותי בחצי קול ובתשובה קצרה, "כן יקירה, הוא גם שם", הוא ענה והוציא אוויר כמי שרווח לו. כאילו צלח את השאלה הקשה וקיווה שזו גם תהיה השאלה האחרונה בנושא. היה שקט, אחותי לא הרגישה ששום דבר מוזר מתרחש ונשארה רגועה. היא במושב האחורי, ורק אני עד למתרחש. עד אילם ודומם שרואה את אביו הגדול מחמיץ פניו ורק רוצה לעצום עיניו ולהיעלם.

אחותי, נשמה עמוק והוציאה אוויר בחוסר סיפוק, נראה שגם לה משהו מציק. לאחר כמה שניות היא אספה מעט כח ושאלה במבוכה – "אבא…. אתה חושב שסבא מוטי מתגעגע אליי?". וזה שבר אותו לרסיסים. זו השאלה שטלטלה את האדם העצום הזה, שרגליו ארוכות כאילו היו נטועות באדמה, שגופו מכסה אותי בזמן שראשי מתענג על חזהו. אותו אדם חסון נשבר, והחל לדמוע ולבכות חרישית תוך כדי נסיעה. הוא בכה בשקט ורעד כולו אך בו זמנית השתדל לאסוף את עצמו ולהיות דרוך ונעול – נראה שהוא מגייס את כל הכוחות שברשותו בכדי לחתום את שפתיו כדי לא להשמיע יבבת בכי. כאב לו. נדמה היה שליבו נקרע. ראיתי איך הוא מתאמץ כל כך להחזיק את עצמו, וכשעצרנו מול רמזור אדום הוא הניח את ידיו על הפנים, כיסה אותם ובכה בשקט. כאב לי עליו, רציתי לשלוח לו יד וללטף אותו, בדיוק כמו שהוא מלטף אותי כשעצוב לי. הוא ייבב בדממה, מכונס כולו ומנסה לא להסיט מבטו מהאופק, כדי שבחלק האחורי של הרכב, היכן שאחותי יושבת, לא ירגישו את המתחולל מקדימה.

אני כבר ראיתי אותו במצבים כאלו, אך אף פעם לא ראיתי אותו ככה. בכל פעם ששמו של סבא מוטי עולה אבא שלי מתכווץ בכסאו. אני יודע שיש תמונות שלו ברחבי הבית, אבל לפעמים נדמה שאבא מעדיף לעבור על פניהם ולא להסתכל, יכול להיות שהכל מוקדם מדי בשבילו והוא מעדיף פשוט להדחיק. מעולם לא פגשתי את סבא מוטי וקצת חבל לי, הבנתי שהוא מאוד אהב את הנכדים שלו, שהאירו את פניו ואת ביתו בכל ביקור. אותו סבא בשמיים נשמע בדיוק כמו אבא שלי, רק יותר גדול ויותר חכם.

אני לא זוכר מה היתה התשובה של אבא שלי, אם ניסה להעביר נושא או לא. אבל נראה לי, שאבא שלי, הגדול והאימתני, מאוד מתגעגע אליו. ולפעמים, כשאנחנו נוסעים ברכב, אני קולט אותו מביט בשמיים, כמו ילד, ושואל את עצמו בדיוק את אותה השאלה.

צילום:Craig Sunter, ברשיון CC.