יומני הנסיך – איך מרגיש פעוט חולה בגן?

כולם חולים עכשיו. פעוט אחד החליט לתאר איך נראה גן שהופך אט אט לבית חולים שדה, כשאף אחד לא יודע אם ישרוד את היום או שהגננת תעלה עליו ותגרש אותו עד חלוף וירוס

יומני הנסיך, השנה 2016, וכל בוקר אני מרגיש שאני הולך פחות לגן ויותר לחדר מיון בבית החולים בלינסון. בימים האחרונים השגרה בגן מתחילה בבידוק בטחוני. המוני ילדים נוהרים בזה אחר זה, נכנסים דרך שער העץ והגננת והסייעות עומדות בשורה ומסננות אותנו – מי מורשה להיכנס ומי חוזר אחר כבוד הביתה בגלל שיש לו חום, עיניים אדומות או סתם ליכלך את החצאית של הסייעת בעוגיית שוקולד.

לתחושה שאנחנו נמצאים בתוכנית ריאליטי כבר התרגלנו. הסייעות מצלמות אותנו בכל מקום בכדי להראות להורים אחר כך איך שיחקנו, איך אכלנו ואיך תקענו גרעפס בסוף הארוחה. אבל בימים האחרונים הוסיפו לתוכנית הריאליטי משהו חדש ומפתיע, הוסיפו לנו גם הדחות! בכל בוקר מגיע לגן ילד אחד פחות. כנראה הודח בגלל שלא ידע לשחק את המשחק ולהיראות בריא. האחרונה שהודחה הייתה יעלי הקטנה שהגיעה עם אף אדום מצינון, עיניים אדומות בהתאמה ואמא אדומה מבושה שלחשה לה באוזן: "לא משנה מה קורה, אל תגידי שנתתי לך ארבעה נורופן הבוקר". יעלי הסתובבה כמו זומבי בשעה הראשונה אך נשברה מהר תחת החקירה של הסייעות ובעזרת שוחד של כדור שוקולד. היא לא הספיקה אפילו להישאר לארוחת הצהריים ואמא שלה היתה כבר צריכה לבוא לאסוף אותה.

המצב כרגע בגן הוא שהגננת והסייעות עוקבות אחרי הנעשה, בוחנות את ההתנהגות שלנו ורק מחכות לרמז הקטן ביותר למחלה. בהתחלה חשבתי שהן עושות זאת כדי לבדוק שאנחנו משחקים יפה ולא רבים, אך רק לאחר מכן הבנתי שהן בודקות איזה ילד יוצא מהדמות הבריאה שלו ופורש לפניהן את העובדה שהוא חולה. אווירת טרור יש בגן, מהחשש שידיחו אותי לא רק שאני לא משתעל אני אפילו לא מפהק. רק שלא יחשבו שאני חולה וידיחו אותי.

היום בבוקר כשהיינו בגינה קטפתי פרח מהערוגה והרחתי אותו. לקחתי נשימה מכל הלב והרחתי ריח מתוק וחזק. הבעיה התחילה שכנראה לקחתי יותר מדי אוויר, הריח החזק של הפרח עבר מהאף אל הפה שלי ומשם לגרון ותחושת מחנק קלה דיגדגה לי בגרון – הרגשתי כאילו מיליוני אבקנים שוחים לי בגרון ודורשים שאשתעל. אבל שיט, אסור לי! ידעתי שאם אשתעל ישר כל הראשים יסתובבו אליי, ומיד יסיקו שאני חולה – לך תסביר אחר כך שאתה לא חולה ואפילו לא אלרגי. אפילו לא לקרדית האבק.

הריח היה חזק מדי, בקושי יכולתי לעצור את עצמי, סתמתי את הפה וכיווצתי את השפתיים, מנסה להשתעל בפה סגור ללא הצלחה. הסייעת הביטה בי, לחיי הנפוחות והפרצוף המבוהל שלי כנראה הסגירו אותי. היא קלטה אותי. בתמורה פקחתי עיניי לרווחה וכיסיתי את הפה שלי עם שתי הידיים. היא החלה להתקרב, המשכתי לעמוד עם הידיים על הפה, מרגיש שהאבקנים מתחילים להיכנס יותר ויותר אל תוך הגרון. ניסיתי להחזיק מעמד עוד קצת… ועוד קצת… עד שלא יכולתי יותר וידיי נפתחו לצדדים ובתרועה רמה מילאתי את חלל החדר בשיעול גדול. שרר שקט גדול השיעול שלי, כולם הפנו אליי את מבטם. את השתיקה החדה חתכה זעקת אימה: ״תיפסו אותו!!״, זו היתה הסייעת. ניסיתי להימלט ממנה אך היא קפצה עליי כמו צ'יטה, תפסה אותי והניחה אותי בחדר השני. בבידוד.

מבלי שהספקתי לומר ״מוקסיפן פורטה״ כבר הייתי מונח על השידת החתלה עם מד חום בפה. לאחר כמה שניות הסייעת הסתכלה על התוצאה ולא היתה מרוצה, כנראה העובדה שהוצאתי אותו כל הזמן ושיחקתי איתו לא גרמה לו לעבוד יותר טוב. ״אין מה לעשות, ננסה דרך הישבן״, אמרה והוציאה אחד אחר מהמגירה.

"סליחה?! לאן את הולכת לדחוף את זה??", שאלתי ביני לבין עצמי באימה והתחלתי לרקוע ברגליי כאות מחאה. "מהישבן שלי רק יוצאים דברים, גברת. לא נכנס לשם כלום!", הצהרתי. זה לא עשה עליה רושם. היא תפסה אותי, השכיבה על הבטן והפשילה את הטיטול. הייתי לחוץ. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. כשהיא באה עם המדחום לכיוון הישבן שלי הרמתי את הרגל ובבת אחת העפתי לה אותו מהיד. ואז, כמו בהילוך איטי, הוא התרומם מעלה, מחוץ לידיה, וגם כשניסתה לתפוס אותו לא הצליחה, עד שנפל והתנפץ על הרצפה.

היא הסתכלה עליי בפנים חמורות סבר ואני הסתכלתי עליה בחזרה במבט של: ״למרות שזה נראה כך, יש אפשרות שאני לא אשם בתקרית״. היא התעצבנה, בדיעבד הבנתי שלכל ילד יש את המדחום שלו, ועכשיו כששלי התנפץ אין דרך אחרת למדוד לי את החום. ואם אי אפשר למדוד לי את החום אז אי אפשר להדיח אותי! יאי!

אחת הסייעות נשלחה לרכוש מדחום חדש, כשהיא חזרה כבר היינו כולם בשנת צהריים ואני עשיתי עצמי ישן על המזרון. אף אחד לא יעיר ילד באמצע השינה בשביל לדחוף לו מדחום לטוסיק, יש גבול לטירוף. כשהתעוררתי כבר היתה שעה די מאוחרת וההורים החלו לבוא ולקחת את הילדים מהגן. כבר היה מיותר למדוד לי שוב חום כשעוד כמה דקות באים לאסוף אותי.

כשאמא הגיעה לקחת אותי מהגן, רצתי אליה וקפצתי אל תוך זרועותיה. היא הרימה וחיבקה אותי אך לפתע "אאאפצ'י" גדול ורטוב יצא ממני ועטף חלק נכבד מהחולצה שלה. "זה מאוד מוזר" חשבתי לעצמי, אמא לא פרח ואין לה אבקנים. לפני שהיא הספיקה לנגב את הנשורת הגרעינית שהשארתי עליה יצא לי עוד "אפצ'י" גדול, ולאחריו הגיע שיעול, ואז עוד אחד וגם גירוד בעיניים.

אולי זו הסיבה שאת הערב העברתי במיטה, מתחת לפוך ועם מגבת קרה על הראש. נראה לי שאני באמת חולה אבל לא כזה עצוב לי, זה די מרגיש כמו חופשה – מפנקים אותי, מאכילים אותי וכל הזמן שואלים אותי אם אני צריך משהו. אני חושב שהייתי מוכן להישאר חולה עוד הרבה זמן אילולא היו דוחפים לי כל כמה שעות את המדחום לטוסיק. אבל זה בסדר, אני רגיל שמתעללים בגוף שלי. אחרי שחותכים לך חלק מהבולבול 8 ימים אחרי הלידה, שום דבר אחר כבר לא יכול להפתיע אותך.

צילום:World Bank Photo Collection, ברשיון CC.