יומני הנסיך – איך מרגישים השבועות הראשונים של הפעוטות בגן?

לאחר הבכי של ההתחלה מגיעים שבועות של הסתגלות לגן, לגננת ולצוות. פעוט אחד מתאר את השגרה בגן, למה זה מרגיש כמו עבודות שירות ומה הקשר בין הגן ל-"אח הגדול".

יומני הנסיך, השנה 2016, והגיע הזמן להכיר בעובדה המצערת שנכשלתי. כן, אני מקבל עליי את גזרת הגננת וסייעותיה וחדל מלהילחם. שבועיים עברו מאז הקראת גזר הדין ונראה שאין מנוס, ככל הנראה את השנה הקרובה אעביר בעבודות שירות בגן "שמחה וששון פלוס צהרון" בתקווה שאולי יפחיתו לי שליש על התנהגות טובה. להפחתה של השליש קוראים אגב "החופש הגדול".

אם יש דבר טוב במצב הביש שנקלעתי אליו זה שמכיוון שאלו רק עבודות שירות אז אני זוכה לחזור כל יום הביתה אחר הצהריים לזרועותיהם של ההורים שלי. הבוגדים, מיותר לציין, שזונחים אותי בכל בוקר והולכים לעשות חיים משוגעים בג'ימבורי שלהם שנקרא "עבודה". ואני עוד חשבתי להפסיק להתעורר באמצע הלילה בשביל מים וחיבוק. עכשיו אני אראה להם מה זה, עד הצבא אני אתעורר כל יום ב-3 לפנות בוקר ואצרח שנפל לי המוצץ.

בכל אופן, הפעילויות בגן די שגרתיות, כנראה כדי שאני ושאר העצירים לא נתפרע ונתמרד. על אף שזה מוסד ציבורי האוכל טעים ומגוון, באמת שאין לי טענות חוץ מהעניין המעיק הזה שהם רוצים שנאכל בריא כל הזמן. נו באמת, לא מספיק קיבלתי עבודות שירות אז אני גם צריך לאכול בריא עכשיו? זה לא קטע של בני 40? למה ילד בן שנה וחצי צריך להתענות מכריך עם ממרח חרובים במקום שוקולד? אם זה מה שנותנים לנו בשגרה, אני חושש לדעת מה יתנו לנו לאכול בימי הולדת. בסוף במקום במבה וביסלי יחלקו לנו ירקות חתוכים ושייק חלבון עם מלפפון, צ'יה ואסבסט.

גם פרטיות אין בגן הזה. כל הפעילויות מנוטרות על ידי מצלמות שמחזיקות הסוהרות המחייכות. הן מסתובבות בינינו, מצלמות אותנו בחדרים ובגינה והכי חמור זה שהן גם מעבירות דיווחים מפלילים להורים. אתה מלטף שפן? צילום!. אתה נוהג בבימבה? צילום!. אתה הולך לשירותים? צילום!. חלאס! מה אני באח הגדול? תנו לי פרטיות!

אנשים כל הזמן מפחדים מהמאגר הביומטרי, מעניין אם הם דמיינו בכלל איך זה מרגיש להסתובב בחצר של הגן בידיעה שכל דחיפה או נשיכה מתועדת? איזה עולם זה שאי אפשר לנשוך בו אחד את השני. איך אגיד לילדה עם הקוקיות שאני אוהב אותה או לילד החננה עם הנזלת באף שאני שונא אותו אם לא בעזרת נשיכה?!

מיותר לציין שגם עם חוסר הפרטיות התמודדתי בסוף. וכן, גם עם האוכל הבריא. אבל יש דבר אחד שאיני מוכן לעבור עליו בשתיקה – תוכניות הגמילה בגן. בכל בוקר אנחנו מתקבצים סביב הגננת ומתיישבים על כיסאות בצורה של ח'. קוראים לזה שעת המפגש. במפגש יש לכל אחד הזדמנות להתבטא. אני לדוגמא קמתי והודעתי "שלום לכולם, גם אני מכור למוצץ", ולאחר שהתיישבתי כולם מחאו לי כפיים ואמרו בקול "אנחנו אוהבים אותך נסיך!".

הליך הגמילה והפרידה מהמוצץ הוא לא דרמטי במיוחד, הוא פשוט פסיבי אגרסיבי. במקום לקחת לי את המוצץ בכוח הגננת והסייעות מנסות לשכנע אותי לוותר עליו על ידי חיוכים, סיפורים וחיבוקים. "בוא נגיד למוצצי שלום? מוצצי רוצה ללכת לישון? מוצצי צריך ללכת הביתה." ועוד ועוד סיפורים ומעשיות. מיותר לציין שעליי זה לא עובד, "מוצצי רוצה לישון?", אין בעיה, אז תעירו את חבר שלו הרזרבה שנמצא אצלי בתיק. עד שהמוצץ הרזרבה שישן כל היום לא אצלי בפה המוצץ השני לא הולך לישון!

הזמן בגן עובר די מהר, לקראת אחה"צ חוזרים ההורים ומתחילים לקחת את הילדים הביתה. על אף הרגשות המעורבים על כך שזנחו אותנו בבוקר הילדים עדיין נרגשים ורצים אל ההורים. ניסיתי להקים מרד נגד זה, "אם לא הצלחנו מול הסוהרות אז לפחות ננסה מול ההורים" חשבתי לעצמי. מטרת המרד היתה להנביט רגשות אשמה אצל ההורים כדי שבתמורה נקבל הרבה תשומת לב וממתקים. (לא ממרח חרובים, ממתקים אמיתיים, משוקולד!)

בכל מקרה ניסיתי לומר לשאר הילדים לשחק אותה קשים להשגה ולא לרוץ ישר לזרועות ההורים אבל אף אחד לא שמע לי. ילדים, אי אפשר לסמוך עליהם, ברגע שההורה הגיע ישר הילד שכח את המחאה ורץ לקראתו.

למשל היה ילד אחד, ברגע שאבא לו הגיע הוא כל כך התלהב שהוא פשוט עזב את כל הצעצועים שהיו לו בידיים, התרומם בזריזות על הרגליים ורץ אליו בכדי שירים אותו. למען האמת אני די מבין אותו, את הילד הזה, כי למען האמת הילד הזה – הוא אני.

צילום:IamNotUnique, ברשיון CC.