יומני הנסיך – איך מרגיש תינוק שאומר את המילה הראשונה?

כשמגיע השלב בו התינוקות שלנו אומרים את המילה הראשונה זה נראה לנו לפעמים כמו נס. השאלה היא איך הנס הזה נראה מבעד לעיניים שלהם והאם גם הם שמחים כמונו שעכשיו הם יכולים לדבר.

יומני הנסיך, השנה 2016, והיום הבנתי שדיבור זה לא כזו מציאה. אז נכון שאני וכל התינוקות במשפחתון רק חיכינו להגיד מה מפריע לנו ושתהיה לנו אפשרות לתקשר אחד עם השני אבל בינינו – עדיף כבר לבכות! היום אמרתי את המילה הראשונה שלי ולמרות מה שחשבתי שום דבר לא קרה והשמיים לא נפתחו מעליי. אני כל כך מאוכזב, שבאמת לא אכפת לי שזו תהיה המילה הראשונה וגם האחרונה שלי. תראו את חנוך רוזן למשל, איזו קריירה הוא בנה רק בגלל שהפסיק לדבר?

אני חייב לציין שממש חיכיתי כבר לדבר. די נמאס לי לבכות כל הזמן ולחכות שיבינו אותי. למזלי, בחודש האחרון לפחות למדתי איך להזיז את הראש מצד לצד כדי שיבינו שאני לא רוצה משהו. אבל די מהר הבנתי שהסימון הזה לא תמיד לטובתי – עד שאבא ואמא מבינים משהו זה יכול לקחת להם שעה. "חמוד, אתה רוצה מוצץ?", ואני מסמן לא עם הראש. "חמודי, אתה רוצה לשתות?" , ואני מסמן לא עם הראש. "חמודי, אתה רוצה צעצוע?!". חלאס! לא רוצה צעצוע, לא רוצה מוצץ ולא רוצה שתקראו לי חמוד יותר! נהייתה לי כבר סחרחורת מזה שאני עשר דקות מזיז את הראש ימינה ושמאלה בשביל לסמן "לא". כל מה שאני רוצה זה שלא תעמדו מול הטלוויזיה כי אתם מסתירים לי!

בשלב מסוים אבא החליט לעשות מהלך חכם ופתח שקית גדולה של פירות. זה היה מאורע ממש מסקרן כי עד לאותו הרגע לא ידעתי על קיומה של השקית בעולם שלי. כמו במופע קסמים, ישבתי, התרגשתי והסתקרנתי לגלות מה אבא יוציא ממנה. אבא הכניס את ידו לשקית, חיפש בה משהו ולבסוף הוציא ממנה בננה. הוא קילף אותה והושיט אותה לאחותי. אכזבה גדולה. אני לא סובל בננות. עד שהמין האנושי הצליח להתרחק ולהשתחרר מהשורשים הקופיפיים שלו, אז אחרי מיליוני שנות אבולוציה, אבא רוצה שנהרוס הכל ונחזור לאכול בננות? תודה רבה אבל אני מוותר על התענוג בשם כל המין האנושי.

לפתע אבא שלח שוב את ידו והוציא פרי צהבהב. הוא היה גדול וזוהר כמו השמש. הייתי מוכה הלם. פקחתי את הפה והעיניים שלי לרווחה ולא יכולתי להסיר את המבט ממנו. הידיים שלי התרוממו לעברו כאילו היו מכושפות וגם אם סבא טוביה, בכבודו ובעצמו, היה נוחת פה ועכשיו באמצע הבריכה זה ממש לא היה מזיז לי. כל שרציתי היה את הפרי המדהים הזה!

אבא קלט את ההתלהבות שלי. הוא הביט באמא, היא חייכה וקרצה בחזרה כאישור ואבא החל לקלף את הקליפה. נראה היה שכל קילוף לוקח לו שנה. עוד קליפה ועוד קליפה ואני עדיין עם ידיים מתוחות לפנים. פותח ומכווץ שוב ושוב את כפות הידיים, והפה שלי מתמלא בריר. יכולתי כמעט להרגיש את הטעם של הפרי הזה. האם זה התפוז שכולם דיברו עליו? טעם מתוק חמוץ שכזה? אולי זו קלמנטינה? לא יכול להיות, הקלמנטינה קטנה והפרי הזה גדול ועצום. אולי מיקי חיימוביץ' מהטלוויזיה צדקה ובאמת מזריקים הורמונים לפירות כדי שיהיו כאלה גדולים? אבל זה לא איכפת לי. אין לי בעיה שגם יצמח לי זנב עכשיו מכל ההורמונים האלה – אני רוצה את הפרי הזה, ועכשיו!

אבא הושיט לי את הפרי. הוא היה כל כך יפה שכמעט רציתי רק להסתכל עליו ולא לאכול אותו. חייכתי מאוזן לאוזן. הרמתי את המבט לאמא ואבא, וניכר שגם הם מתרגשים לראות את האושר על פניי. הרמתי את הפרי ביד ונתתי ביס גדול! ואוי… אוי ואבוי… כמה שזה היה נורא! אלוהים אדירים, זה היה פשוט נורא! התחלתי לומר "מההה מההה", ואמא ואבא הסתובבו אליי, מבינים שאני רוצה לומר משהו. "מההה!! מההה!!" אמרתי שוב ושוב ואמא לפתע נעצרה, הסתובבה לאבא בהתרגשות, ושאגה: "הוא אמר אמא!!! הוא אמר אמא!!". גלגלתי את עיניי והמשכתי לומר "מהה מההה" כדי שיבינו אותי. זה היה כל כך מתסכל שזרקתי את הפרי המקולל הזה. אבא הסתכל על אמא בזלזול וביטל את ההבחנה שלה. לטענתו אני בכלל אמרתי "פר פר".

"מה פתאום פר?!!? הוא אמר אמא, אני אומרת לך!"

"שום אמא… נכון אתה אומר פרפר מתוקי?! פרפר… איך עושה פרפר? פר-פר! פר-פר!".

רציתי לתת לשניהם סטירה. איבדתי את כל האמון שהיה לי לגבי דיבור ומילים. אבא הרים את הפרי שזרקתי מהדשא, ניקה ממנו את העשבים ושאל "הוא זרק את האשכולית, נראה לך שהוא לא אהב?!". אמא חשבה למשך כמה שניות ואמרה שיכול להיות, בכל זאת הטעם של האשכולית מר. "מה אמרת? תחזרי על מה שאמרת?!", אבא פתאום עצר אותה. "…בכל זאת הטעם שלה מר?!" היא חזרה על דבריה וכשסיימה את המשפט פקחה לפתע את עיניה והבינה מה היא אמרה. אבא גם קלט זאת ונראה היה בהלם יותר ממנה. הם סובבו את הראש אליי והביטו בי, אני הבטתי בהם בחזרה באדישות, מיואש מההורים שקיבלתי וחשבתי "כן אינפנטילים! מר! הפרי הזה מר!! לא אמא, לא פר ולא פרפר! מר!!".

אמא ואבא שתקו ולא אמרו דבר לאחר מכן, נראה לי שהם הרגישו קצת מטומטמים. ואני? אני חזרתי לאכול ענבים חצויים ולהסתכל על הבריכה. הסתכלתי וחשבתי לתומי שלמרות הכל יש לי הרבה מזל שהגעתי למשפחה הזו. בעולם אחר יכלו להציב אותי במשפחה אחרת, ושם היה יכול להיות יותר טוב אבל גם היה יכול להיות יותר גרוע. שם למשל, במקום אשכולית היו יכולים לתת לי לאכול בטעות סחוג.

צילום:Quinn Dombrowski, ברשיון CC.