יומני הנסיך – למה הורים כל הזמן מוטרדים?

שחר של עידן חדש בפתח, הנסיך הקטן מתחיל סוף סוף לעשות את צעדיו הראשונים במרחב וההורים אט אט נהיים יותר ויותר מוטרדים. האם זו הסיבה העיקרית שמטרידה את מנוחתם?

יומני הנסיך, השנה 2016, ולראשונה בחיי הצלחתי להתרומם על הרגליים מבלי שזה יגרום לי לחבלות ופציעות – זהו שחר של עידן חדש! יכולתם לחשוב שהצ'יטה היא החיה המהירה בטבע אבל למען האמת יש אחת מהירה יותר, קוראים לה אימא. זה נראה שאיך שהתחלתי לעמוד, אמא שלי התחילה לרוץ, וכשהיא קולטת בזוית העין שאני עומד לאבד שיווי משקל היא מנתרת לתפוס אותי תוך כדי שאגת קרב רגע לפני שאני נמרח על הרצפה בצורת שטיח מפוחלץ של דוב. בהתחלה הסתכלתי עליה בחשדנות ולא הבנתי מה קרה לה שהיא צועקת ככה, כולה נפלתי על הטוסיק, לא בשביל זה היא מציידת אותי כל בוקר בחיתול בשביל נחיתה רכה?! החיתול ממש מרכך את המכה ולפעמים כשאני חוטף גם מהשולחן בסלון אני תוהה למה לא שמים לי אחד כזה גם על הראש. בכל אופן, אני עדיין חדש בכל הנושא הזה של עמידה על הרגליים ולפעמים אני שוכח שאני לא באמת יודע לעמוד בלי עזרה וזה גורם לי לצנוח כמו גזע עץ על הרצפה. ותוך כדי הנפילה החיים חולפים על פניי באיטיות ואני מסיט את הראש לכיוונה של אמי במבט של "לא יודע מה איתך, אבל נראה לי שאני תיכף הולך לבכות". ואז מגיע הטראח, השתיקה הארוכה ואז זעקה מחרישת אוזניים מפי – רע ומר לי, ואני דורש פיצוי!

כנראה שבגלל שאני בודק את גבולות היכולת שלי לאחרונה החליפו לי את כל שמות החיבה לשם הקצר והקולע – "לא". כן, ככה קוראים לי עכשיו, "לא". איך אני יודע? כי כל שניה שאני זז בבית אז מישהו קורא לי מהצד ונותן הוראות "לא, להכניס את האצבעות לחשמל!",  "לא, לצאת לבד למרפסת!", "לא, לשתות את המים באסלה." ועוד ועוד. ואני מתוסכל וממש לא מבין למה אחרי שמבקשים ממני לעשות את כל הדברים המרגשים והמלהיבים האלה ישר שועטים לעברי, מרימים אותי בעדינות של עגורן תעשייתי ומרחיקים אותי מהמקום – מה הם רוצים? הרי הרגע הם פקדו עליי להכניס את הראש לאסלה!?! לקח לי זמן להבין שהשם שלי אינו באמת "לא!" והם פשוט אוסרים עליי לעשות את כל הדברים שאני כל כך אוהב. אולי במקום להגיד לי מה "לא" לעשות כל הזמן אז שיתחילו להגיד לי מה "כן" לעשות? אחרת איך אלמד? וחוץ מזה, תמיד אפשר לשחרר קצת ולא להעיר על כל דבר, פעם אחרונה שבדקתי אף אחד לא מת מללעוס את השערות של המטאטא.

…אבל אם אני מתרומם ואני רואה שאבא שלי לידי אז אני בכלל לא מנסה לבכות, כל עוד לא הורדתי לעצמי את הזרת עם מסור חשמלי הוא לא כל כך יתרשם מהפציעה.

אני מבין מאיפה כל החששות אך בגלל שאמרו לי "לא" כל כך הרבה פעמים, אז גם כשמגיעים בני דודים או חברים שאני לא מכיר אז אני מהסס בהתחלה, אני כל הזמן חושש להתקרב ושפתאום מישהו יצעק לי "לא! לא לגעת!". נו באמת, כאילו שזה מעניין אותי, אני יותר בקטע של חפצים דוממים. מחזיק מפתחות, שלט של טלוויזיה או בכלל משקפיים… אווו משקפיים… אם יש משהו שאני לא יכול לעמוד בפניו זה משקפיים… אוווו משקפיים… לקחת אותם וללעוס אותם… אני הכי אוהב משקפי ראייה, חבל שהם לא גדלים על העצים כמו תפוחים!

הרבה פעמים כשאני נופל, אני מתרומם ומסתכל סביב, אני בוחן את השטח ובודק אם מישהו הבחין שנפלתי, אם אני רואה שאמא ראתה ורצה אליי אז אני מיד מתחיל לבכות, אולי ארוויח מזה כמה שלוקים של חלב ונמנום על הגוף החמים שלה. אבל אם אני מתרומם ואני רואה שאבא שלי לידי אז אני בכלל לא מנסה לבכות, כל עוד לא הורדתי לעצמי את הזרת עם מסור חשמלי הוא לא כל כך יתרשם מהפציעה.

לבסוף, אם יש מישהי שיותר חרדתית מאמא שלי זו האמא של אמא שלי, או כמו שכולם קוראים לה – סבתא. מספיק שאני זוחל ליד השולחן בסלון היא ישר תקפוץ, תזיז את השולחן, תגלגל את השטיח, ותתחיל לדבר לעצמה בקול רם כמה ההורים שלי לא אחראים כי עוד לא שמו מגיני פינות בכל הבית וזה מאוד מסוכן. אם הייתי יכול לדבר הייתי אומר לה שמה שבאמת מסוכן זה כמויות הפפריקה והפלפל החריף במפרום שלה, אבל אני חושש לעצבן אותה, היא עוד יכולה לעצור את אספקת הממתקים שלי. לפעמים כדי לבדוק את העירנות שלה אני לוקח את הראש שלי אחורה ומתחיל ליפול, הכל כדי לראות כמה מהר היא זורקת את המסרגה ובאה לתפוס אותי, זה מצחיק אותי בכל פעם מחדש – חוץ מהפעם ההיא שלא שמתי לב שהיא מנמנמת והתרסקתי על הרצפה כמו מטוס של אייר מלזיה.

בזמן האחרון גם אמא וגם אבא נראים מוטרדים אבל לא נראה לי שזה קשור אליי. הם יושבים המון על הספה, בוהים במסך הטלויזיה ואמא לרוב מחזיקה את היד של אבא ושניהם נראים מאוד מוטרדים. אני לא כל כך מבין מה מבהיל אותם, הרי הם אפילו לא מסתכלים עליי. ניסיתי אפילו לעשות את עצמי נופל, לזחול למגירת הסכינים במטבח ואפילו פעם אחת הכנסתי את הזנב של שלומציון הכלבה שלנו לפה אבל כלום, שום תגובה. יכול להיות שיש להם תינוק אחר בטלויזיה שמעניין אותם יותר ממני? אולי יש שם משהו אחר שמטריד אותם?

הרי העולם סובב סביבי, ואם משהו מטריד אותם אז ברור שזה אני, מה עוד יכול להטריד את שלוותם? אולי הם כן מוטרדים לגביי ודואגים לי גם מבלי שהם מסתכלים עליי? אולי הם מפחדים שיקרה לי משהו מבלי שממש אעשה אותו? אולי חרדים שיקרה לי משהו בגלל מישהו אחר? איך אפשר לחיות ככה עם כל הפחדים הבלתי נפסקים האלה? כל הזמן לחשוש שיקרה משהו.

אני מניח שהם פשוט הגיעו לשלב שכל הורה מגיע אליו. השלב בו אתה חרד על הילד שלך ולאו דווקא כשבאמת קרה לו משהו. אתה פשוט נשאר חרד תמידית, לא רק ממה שקרה או ממה שקורה כרגע, אלא יותר מכל אתה חרד ממה שעלול לקרות. ומה שחס וחלילה עלול לקרות, במיוחד לאור מאורעות השבועות האחרונים, הוא אחד הפחדים הכי גדולים של ההורים.

צילום:Claudio Silva, ברשיון CC.

השאר תגובה