יומני הנסיך – מה חושב תינוק כשהוא מאבד את המוצץ?

כשאנחנו מאבדים את המפתחות או את הטלפון אנחנו מתחרפנים. אנחנו לא יכולים בלעדיהם. חשבתם פעם מה קורה לתינוק כשהוא מאבד את המוצץ? חמשת שלבי האבל לא נראו חמודים כל כך

יומני הנסיך, השנה 2016 ואני אחוז טלטלה. היום עברתי משבר שלדעתי גם יהיה המשבר הכי גדול שיקרה לי בעתיד – היום איבדתי את המוצץ שלי.

הכל התחיל בטיול שגרתי בעגלה. טיול קבוע שאבא נוהג לקחת אותי בכל יום שישי אחה"צ ברחבי השכונה. הטיול הזה טוב לשנינו. אני זקוק למנת השיזוף היומית שלי, בכל זאת פיגורה ציבורית שכמוני לא יכולה להסתובב עם עור כל כך לבן. לא פלא שכל פעם שהשכנה מהקומה השניה פוגשת אותנו במעלית היא ישר מדברת איתי ברוסית. וזה טוב גם לאבא, שמרוויח עוד שעה של הליכה נמרצת כי הדיאטנית אמרה לו. מעניין שהיא לא אמרה לו לחזק את שרירי הלסת, דווקא נראה שעליהם הוא עובד יופי יופי כל ערב כשהוא שרוע מול הטלויזיה עם שקית דוריטוס בגודל של חצי האי סיני.

…כמו בשלוש לפנות בבוקר כשאני צורח שנפל המוצץ ופתאום יד אלוהית, שעירה ורוטנת דוחפת לי אותו בחזרה לפה ומסננת ״פעם הבאה אני מדביק לך אותו במסקינטייפ! לילה טוב! תחזור לישון!".

התחלנו את הטיול לפני דקות ספורות והכל נראה בשליטה. אבא מצויד בבגדי ספורט זוהרים ומוטיבציה ואני מצויד במוצץ עסיסי. תוך כדי הליכה הסתכלתי על העוברים ושבים. חלקם רצים, חלקם הולכים כמו בת יענה עם הראש תקוע בטלפון אבל מעניין שאף אחד לא נראה כמו אבא שלי, שסוחב עגלה באיטיות, מזיע ומתנשף כמו באפלו. ולא סתם באפלו, באפלו עם בגדי ספורט זוהרים, זה נראה כאילו הוא התנגש במשאית סחורה של סטיקלייטים זוהרים.

קצת ריחמתי על אבא. נראה היה שהוא מתאמץ הפעם יותר מהרגיל. אז הוצאתי את המוצץ מהפה שלי והושטתי לעברו, שייקח. שיירגע. ופתאאאאאאאום! בום! טראח! מה קרה?! המוצץ התנדף! המוצץ נפל על הרצפה! כנראה לא החזקתי אותו חזק ואחת ממהמורות המדרכה העיפה לי אותו מהיד והוא נשמט אל הרצפה. התחלתי לבכות ולצרוח כדי לאותת לבאפלו לעצור ולחזור על עקבותיו לעבר המוצץ, אבל הוא היה עם אוזניות ועם עודף מוטיבציה להליכה מהירה. המוצץ נעלם מהעין, ננטש כנראה על הרצפה. ואני התרחקתי ממנו יותר ויותר.

זה לא יכול להיות חשבתי. זה לא קורה לי. לא האמנתי שהמוצץ נפל והרגעתי את עצמי שהכל בסדר ותיכף המוצץ יגיע אליי בחזרה. בדיוק כמו שהוא מגיע אליי בשלוש לפנות בבוקר כשאני צורח שהוא נפל ופתאום יד אלוהית, שעירה ורוטנת דוחפת לי אותו בחזרה לפה ומסננת ״פעם הבאה אני מדביק לך אותו במסקינטייפ! לילה טוב! תחזור לישון!".

לא עבר הרבה זמן והבנתי שהלך עליי, המוצץ איננו. התחלתי לכעוס ולשאול את עצמי למה זה קורה דווקא לי. מכל התינוקות בעולם דווקא אני איבדתי את המוצץ? איזה חוסר מזל יש לי? גם ככה יש לי בחילה מכל המהמורות במדרכה וזה די מרגיש כמו טיול ג'יפים שמטלטל אותך מצד לצד ועכשיו גם איבדתי את החבר הכי טוב שלי?! איך זה יכול להיות שזה קורה לי?? ולמה החמור למעלה מקשיב באוזניות בווליום כזה גבוה? הוא לא רואה שאני בוכה וצורח מרוב מצוקה? אני כזה בודד…

הסתכלתי בייאוש לכיוונו של אבא וניסיתי לתפוס את מבטו. רציתי להגיד לו שאני מוכן לעשות הכל רק כדי שיחזור להביא לי את המוצץ. תן לי רק עוד כמה דקות של מגע גומי על הלשון ושחרר אותי מהמכאוב. אני מבטיח שאם תביא לי אותו אני לא אעיר אותך יותר בלילה ולא אמרח שוב קוטג' על הראש שלי בארוחת ערב. נו, אבא, תסתכל עליי. תעזור לי.

אין מה לעשות יותר. המוצץ הלך. הכל חסר טעם עכשיו, תרתי משמע, בשביל מה לטרוח? גם אם אבא ישמע ויעצור את העגלה עדיין הכל אבוד. התרחקנו מהמוצץ ואני כבר לא אראה אותו לעולם. הבכי והצרחות התחלפו בקול יבבה חרישה. הרגשתי שאין לי יותר לאן לשאוף כתינוק בעולם הזה. חיי אינם חיים ללא מוצצי.

אבא לפתע עצר את העגלה ורכן לעברי. בחן אותי. הוא נוהג לעשות את זה כל כמה זמן כשהוא מרגיש שעברו יותר מדי דקות מאז שהוא בדק אותי בפעם האחרונה. הוא ראה שהפנים שלי אדומות והבין שבכיתי. היה לו מבט מופתע ומבולבל. זה כבר לא היה משנה חשבתי. הגעתי כבר למסקנה שיהיה בסדר, שעליי להתמודד ושאין טעם להילחם בזה. זה סופו של כל מוצץ. וכנראה שזמנו של המוצץ שלי הגיע.

אבא הביט בי וגירד את שערות ראשו, נראה שהוא מנסה להבין איך אפשר להרגיע אותי. לפתע הוא הוציא מוצץ אחר מהכיס ודחף לי אותו לפה. פקחתי את עיניי לרווחה בזמן שמוצץ ענק וחדש מכסה שליש מהפנים שלי. מה?? יש עוד מוצצים בעולם?? ואולי יש עוד כמה מוסתרים בכיס של אבא שלי?! חילקתי את החיים שלי ללפני ואחרי הידיעה הכה מרעישה הזו. גיליתי בשורה חדשה ורציתי לצעוק אותה בקולי קולות – אבודי המוצצים התאחדו! יש לנו תקווה!

אבא ראה שאני מתחיל למצוץ וללעוס את המוצץ החדש טוב טוב והבין שהדרמה נפסקה ואפשר להמשיך בהליכה. ואכן המשכנו עוד כמה דקות ארוכות והגענו בסופו של דבר לחנות הגלידה האהובה על אבא. כמו בכל שישי אבא הזמין מנה קטנה שתחזיר לו את האנרגיה שהוא איבד בחצי שעה הליכה. המנה הזו כללה וופל בלגי, 3 כדורי שוקולד וקצפת אבל בלי דובדבן. הוא בדיאטה והדובדבן סתם משמין. אני ישבתי לצידו עם המוצץ שלי ונהננו מהשקט ומהשלווה. לפחות לעוד דקה וחצי עד שהוצאתי את המוצץ החדש והראתי לאבא כמה אני מאושר. ופתאום!! בום! טראח! מה קרה?!? המוצץ נשמט מהיד, המוצץ התגלגל על הרצפה! אני לא מאמין שזה קורה לי. מכל התינוקות בעולם, דווקא אני?! שוב? אאאאאבבבאאא!!!!

צילום: עצמי, כל הזכויות שמורות.

השאר תגובה