איך לשמוח על הריון כשלחבר הכי טוב יש בעיות פוריות?

אבא הורמונלי נפגש עם חבר שלא ראה הרבה זמן ובפיו בשורה, "אנחנו בתחילת הריון!". השמחה כל כך גדולה אך צריך לשמור את הכל בבטן כי החבר מספר על הנורא מכל – יש להם בעיות פוריות והכאב הנפשי קשה מנשוא.

אני יושב עם חבריקו בפאב תל אביבי. על אף שאנחנו חברים טובים מהתיכון אנחנו מצליחים להפגש רק פעם בכמה חודשים. הערב היה חשוב לי להיפגש איתו, רציתי לבשר לו שאני ואהבת חיי בהריון – הוא החבר הראשון שאני מספר לו את זה. כל הדרך לפאב תכננתי איך אפתיע אותו עם הידיעה המשמחת, האם כדאי למתוח אותו בסיפור איטי או פשוט להרים לחיים לכבוד התינוק ולשבור שתיקה. כשנפגשנו עדיין לא הייתי סגור על הבימוי וכנראה שטוב שכך, מכיוון שלאחר שהתחבקנו וצחקנו על השיער המתדלדל של האחד והכרס התופחת של השני, חבריקו התיישב על הכיסא ואמר שהוא צריך להגיד לי משהו.

חבריקו החל לספר על השנה האחרונה שעברה על הזוגיות שלו ושל אישתו, על הפסקת אמצעי המניעה והתחלת המחשבה על הריון. שמחתי בשבילו, אבל גם חששתי שאולי גם הם בהריון ושהוא הולך לגנוב לי את הבשורה. אך לפני שהספקתי להבין לאיזה כיוון השיחה הולכת, חבריקו כבר צחק על כך שהוא מאוד אהב את התהליך בתחילה – "לא כל יום באים אליך ומבקשים לעשות סקס 3 פעמים ביום – בוקר צהריים וערב" הוא אמר. מצד שני, בשלב מסוים זה כנראה הפסיק להיות כזה כיפי ומגניב כי לפעמים כשרצה לזנק על אישתו קיבל תמרור עצור כי אלו לא היו הימים של הביוץ ואסור לבזבז את הזרע. לעומת זאת, כשהיה חוזר מהעבודה עייף וטרוד, היא היתה פוקדת עליו להפשיל את המכנס ולתת עבודה. וכן, זה התחיל להרגיש לו כמו עבודה. האקט נהיה טכני, כבר לא היה משחק מקדים, אין שעשועים ומזמוזים לפני, הכל בתנוחה אחת כדי שהזרעונים יתנקזו למקום הנכון. "ואפילו אין מין אוראלי!", הוא הזדעק, "חס וחלילה שנזבזבז זרע! הרי אי אפשר להכנס להריון ממערכת העיכול!" הוא סינן בציניות וחיוך קטן עלה על שפתיי אך מהר הורדתי אותו כי נראה היה שהסיפור הולך לכיוון לא חיובי במיוחד.

חבריקו תיאר איך הגיע עם אהובתו לקליניקה של הרופא ובידיהם מעטפה לבנה. הוא לקח נשימה עמוקה והסביר שהמעטפה הכילה את תוצאות בדיקות הזרע שלו. כשהגיע תורם הם נכנסו לחדר הרופא שהיה עמוס בתמונות של נשים בהריון ועליהם ברכות בסגנון "תודה שעזרת לנו להגשים חלום!". הם הראו את תוצאות הבדיקה לרופא החייכן, אשר פתח את המעטפה, עבר על המסמך ואחרי בדיקה מעמיקה של 3 שניות סגר אותו והכניס חזרה למעטפה. "טוב חברים, הבעיה היא מאוד פשוטה" החייכן התיישר בכיסאו ואמר "לך אדוני, יש מורפולוגיה של 100%, אתם כנראה תצטרכו IVF". חבריקו שתק והסתכל עליי לתוך העיניים, הוא לקח נשימה והסביר שבהתחלה לא ידע בכלל מה זה מורפולוגיה ומה זה לעזאזל IVF. הוא אמר שהרופא הבחין במבטי העגל שלו ושל אישתו והסביר בקלילות, "זו הפריית מבחנה כמובן, בגלל העקרות. שנקבע תור ונתחיל בתהליך?".

לא ידעתי מאיפה חבריקו מנחית פתאום את הסיפור הזה, הערב שתוכנן היה אמור להיות הרבה יותר קליל ושמח. חבריקו המשיך וסיפר איך החזיק את ידה של אישתו ורעד קר עבר בגופו, איך הרגיש שכל החדר קופא ושהוא מתחיל לרחף מלמעלה ומתבונן מהצד, מסתכל על הנוכחים בחדר, על גופו ופניו שלו – פניו הקפואות מהחשש לפרוץ בבכי. הוא הסביר ששמע הרבה על אנשים שהרגישו איך חייהם עוברים להם מול העיניים, בד"כ זה היה קשור לתאונה או תקרית מפחידה, אבל לו זה קרה בקליניקה רגילה וקטנה אצל רופא קטן וחייכן. משחקי גיל ארבע בשכונה עברו מול עיניו בצבע שחור לבן, הוא ראה את דמותו המחייכת מחזיקה כדורסל בבית הספר ומנסה להגיע לסל, את ימי ההולדת עם המשפחה כשכולם חובשים כובעי ליצן ומחייכים, את ימי התיכון החמוצים מתוקים, את הדייט הראשון, את הנשיקה הראשונה, את הצבא, את הפגישה הראשונה עם אהבת חייו ואת הריח שלה, ולבסוף את הכניסה לקליניקה הנוראית באותו הערב. הוא לא האמין שאלוהים בחר דווקא בהם, בחר דווקא את החיים שלהם להפוך על פיהם כמו במטה קסם ולגמור אותם לקראת סוף גיל עשרים. כל מה שתכנן והיה מובן מאליו עד לרגע זה נגדע כהרף עין – המסלול הרגיל של לימודים, צבא, חברה, אהבה, נישואין, ילדים, פנסיה – כל זה נקטע, כאילו מישהו בא ועירבב לו את כל הקלפים מחדש. למען האמת, בתמימותו, עד לרגע זה לא חשב שיש אופציה אחרת. עד לרגע זה בעיות פוריות קרו בעולמות אחרים, בסרטים, בסדרות, בסיפורים על השכנה של ההיא והבן של זאת שעובדת עם ההוא.

"לי לא יהיו ילדים? לעולם?! מי ישאר אחריי, מי?! מי יישא את השם שלי ויהיה הזיכרון האחרון לקיום שלי? מי?! ולמה לעזאזל הרופא המטומטם הזה כל הזמן המשיך לחייך?!!" ופה הוא נשבר. חבריקו שלי. האיש הגדול הזה שתמיד ניהל את חייו ביד רמה ובצורה מדויקת, נשבר מולי כמו כלי חרסינה. שמתי ידי על כתפו וטפחתי, הזמנתי לו מים לשתות, הוא לגם מעט וכל שרצה היה להמשיך לספר את סיפורו. זה היה חשוב לו. הוא המשיך ואמר שאחרי ששמעו את הבשורה הם שאלו מספר שאלות קצרות אך מהר מאוד ביקשו לא להחליט באותו הרגע ושעדיף שילכו הביתה בכדי לעכל את החדשות הנוראות. הם לחצו ידיים ויצאו מהחדר. הוא תיאר את זמן הירידה מהקליניקה לרכב בשנות אור, אנשים עברו מולם וכולם נראו כה שלווים ורגועים בזמן שהם בערו מבפנים. אהבת חייו לקחה אותו בידו והובילה את הדרך, אין ספק שנשים הרבה יותר חזקות מגברים בסיטואציות כאלו. הם הלכו בשקט ולא פצו הגה. ליד הרכב היה גן ציבורי קטן וחשוך, אהבת חייו הצביעה לכיוונו והם הלכו לשם. הם נעמדנו באמצע הגן, סוף כל סוף היו קצת לבד מכל ההמולה, הסתכלו אחד על השניה וידעו שמי שידבר ראשון יגרום לשניהם לקרוס. הם עמדו אחד מול השניה ולא דיברו, החזיקו ידיים ונשמו עמוק – כאילו ידעו שהנשימה הזו צריכה להחזיק עכשיו לזמן ארוך. התחבקו, ראשו על כתפה וראשה על החזה שלו, וידעו שעכשיו, בשקט הנורא והחשוך הזה, מותר להם לבכות.

הם בכו את נשמותיהם החוצה, ייבבו על מר גורלם ועל העתיד לקרות להם, זה לא היה בכי של עצב, זה היה בכי של צער עמוק וגדול, זה היה בכי של אבל. אבל על עתיד שנמוג. מיררו על מות חלומותיהם, מיררו על מות חייהם, בכו על אובדן הזכות הפשוטה שניתנה לכל אדם לגדל אחריו דור, בכו עד שלא נותרו להם דמעות אלא רק חור גדול ועמוק בלב. אהובתו חיבקה אותו כמו שלא חיבקו אותו מעולם, הוא התמוטט בידיה ושיחרר הכל. הניח ראשו על כתפה, התעטף בה וזעק לאלוהים שיגאל אותו מייסוריו, שיעיר אותו מהעונש המר הזה. בדמיונו ראה גשם יורד על הגן החשוך, גשם של חזיונות ותמונות. תמונות שלו ושל אהבת חייו כזוג מבוגר ללא ילדים, זוג זקן ועצוב היושב בימי הולדת של ילדים אחרים ושותק. זוג שניסה טיפולי פוריות ומרוב כישלונות ויתר והפסיק, זוג שכבה לו האור בעיניים ובלב.

הוא לא זכר כמה זמן הם עמדו והתחבקו באותו הגן, הוא רק ידע לומר שאלו היו שעות ארוכות. הוא התייפח ואמר שהדמעות שהתחילו שם מלוות אותו במשך שבועות עד היום. הם בוכים באוטו לבד בדרך לעבודה, בוכים בדרך חזרה הביתה, בוכים בין הפגישות, בסופר ובכלל – לא מפסיקים לבכות. הם פשוט מסתובבים עם חור עמוק ודואב לאורך כל היום כמו נכה הסוחב מום והנקודה היחידה שבה הם יכולים להירגע היא בלילה, במיטה, בשינה – עד הבוקר בו הם שוב פותחים את העיניים והמחשבה הראשונה שחוזרת לראש היא שמישהו החליט שלסיפור חייהם כנראה יהיה סוף אחר.

הוא סיפר לי את כל זה ונראה שהוא חווה את הכל מחדש ברגע. הוא התייפח בבכי וגם דמעותיי לא איחרו לבוא. עטפתי אותו בחיבוק גדול ולחשתי לו שיהיה בסדר. יש רגעים בחיים שכל מה שצריך לעשות זה להיות שם בשביל מישהו אחר, לא להגיד יותר מדי, לא לייעץ ולא להסביר, רק להיות שם ולתת לצד השני לשחרר. נשארנו בפאב עוד כמה שעות ולא דיברנו יותר מדי, שתינו והסתכלנו לעבר נקודה דמיונית בקיר. זורקים מילה פה ושם, טופחים אחד לשני על השכם ובעיקר מעכלים את הסיפור הזה. סיפור חיים שתוקף הרבה יותר מדי זוגות, ועכשיו הוא תקף גם אותו. סיפור קשה ועצוב.

ומה עם הסיפור שלי? הסיפור הקטן והשמח שמתהווה בבטנה של אהובתי? – הסיפור שלי כנראה ימתין לימים אחרים. ימים טובים ושקטים יותר. לעיתים, מתוך ההמולה הגדולה של חיינו, מגיע הרגע שבו צריך לספר את סיפורו של אחר.

צילום: Roberto Trombetta, ברשיון CC.