מי רוצה לשמוע על הריון במצב כזה?!

אבא הורמונלי דימיין כל חייו את הרגע בו אישתו תבשר לו על הריון צפוי ואיך יחבק אותה ויביטו שעות לעבר השקיעה. הבעיה היא שהחיים חזקים יותר הכל – חזקים יותר מהתוכניות שלו וגם ממערכת העיכול שלו. למה שקרה הפעם לעולם לא ציפה.

שבע בערב. אני בשירותים, על האסלה, מחזיק את הבטן ומתפלל לאלוהים שיעזור לי. רע לי ומר לי. אני לא מרגיש טוב והגוף שלי מאותת שכדאי שאבטל את התוכניות לערב. אני מנסה להיזכר מה אכלתי שיכל לגרום לי למפלה שכזו אבל תקעתי כל כך הרבה שטויות במהלך היום שבלתי אפשרי להצביע על חשוד מרכזי. נראה לי שפעם, לפני אלפי שנים, לא היו לאדם הקדמון בעיות כאלה – הוא היה מתעורר עם שחר, צד ואוכל את המזון שלו, וחוזר לישון עד היום הבא. לעומת זאת היום, רובנו קמים לפקקי תנועה ארוכים, עובדים במשרד תחת הפלורסנט ואוכלים אוכל תעשייתי מאריזות טייק אווי – הדבר היחידי שאנחנו באמת צדים זה פרלינים ושוקולדים מהשולחן של זאת שחזרה מחו"ל, אותה בחורה שאנחנו בכלל לא מכירים והדבר הראשון שאי פעם אמרנו לה זה "באמת? זה עם קוקוס? אני חייב לטעום גם את זה, אומנומנומנומנום…"

אני מבין שהישיבה הולכת להיות ארוכה אז אני מושיט יד לעבר אחד המגזינים שמונחים ליד האסלה, זה מדהים שעד לפני כמה שנים הייתי מחזיק את "בלייזר" כדרך קבע בשירותים ואילו היום הבחירה שלי מסתכמת בין "לאישה" מהדורת פסח לבין קטלוג הריהוט של איקאה. "מאמי, אתה פה?", אהובתי נקשה בדלת ובתגובה קפצתי כמו צ'יטה אפריקאית לעבר הידית בכדי לוודא שהיא נעולה. "כן מאמי, אני פה, אבל אל תיכנסי", הזהרתי, "יש פה עננה של גזים רעילים ואת יכולה להיפגע…". אם לומר את האמת, הבטן שלי כבר מרגישה מעט יותר טוב אבל לא בא לי שיפריעו לי באמצע השלווה וקריאת סוף הכתבה על "10 דברים שמצביעים על כך שהוא אוהב אותך". זה מדהים שמכל הדברים שצוינו בכתבה לא היה כתוב שהדבר הראשון שמצביע על כך שגבר אוהב אותך זה שהוא פשוט אומר לך את זה – אנחנו הגברים לא כאלו מתוחכמים כמו שהנשים חושבות. ניחא, בכל מקרה אני כל כך נהנה מהזמן החופשי שנוצר לי פתאום שמתאים לי להישאר פה עוד כמה רגעים על אף הסבל במערכת העיכול – אין ספק שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יבין ששירותים בעצם משפרים את חווית הקריאה ויחלו להתקין אסלות במקום כיסאות במספרות עילית ובספריות של אוניברסיטאות מוכרות.

"לא לא לא, אל תפריעי לי! ספרי לי כשאצא!", ניסיתי לדחות את הבשורה, הבטן אומנם מעט נרגעה אך אני מאמין שהרגיעה הזו מזויפת והקיבה שלי רק מכינה את עצמה לסבב הסלמה נוסף. כשהיא ניסתה שוב לומר משהו התחלתי לצעוק ולשיר "לא לא לא לא לא לא לא !!! אני לא שומע! אני לא שומע! את לא תאנסי אותי לשמוע!!!". ממש לא משנה לי שאלו בשורות חשובות או שמחות, אני מסרב בתוקף לנהל דיאלוג בתוך שירותים מסריחים – מה גם, שיש לי פה את התשחץ של "לאישה" שעוד לא סיימתי – מבחינתי אני מסודר להערב, וכל הטוב הזה שמחכה שאשמע עליו יכול לחכות לאחר כך.

"סיימת לצעוק?!", היא שאלה ואכן הפסקתי לרגע את המחאה הרועשת שלי. שקט ודממה שררו משני עברי הדלת, חשבתי שאולי הכנעתי אותה והיא הלכה, אבל לאחר כמה שניות היא צעקה בקול גדול, "אז רק שתדע לך שאני בהריון!!! ". "סליחההה??!", כמעט נפלתי מהאסלה וצעקתי באושר, בבהלה ובכעס, "מי בהריון? את בהריון?!? א-נ-ח-נ-ו בהריון?!?!", מצד אחד הלב שלי החל לפעום במהירות והתמלא באושר ובשמחה ומצד שני התרגזתי למה אי אפשר לחכות שאצא מהשירותים קיבינימאט? זה לא שהיא הולכת ללדת ברגעים אלו ממש! "אבל למה ככה למה!??! איזה יופי!! אבל למה?! אני אוהב אותך!", צרחתי בבלבול רב. צרחתי מכעס וצרחתי מאושר, הלב שלי חווה כל כך הרבה רגשות ותחושות בבת אחת שאפשר היה להגדיר אותי במצב של אי שפיות זמנית.

הייתי בעיקר שמח, אני הולך להיות אבא! אבא חדש נולד במדינת ישראל! התחושה שזרמה בי הייתה כשל התעלות רוחנית הפוגשת חוסר ודאות וחרדה עמוקה. מצד אחד שמחתי שסוף סוף אוכל לסמן וי על אחת המטרות החשובות בחיי, מטרה שכיוונתי אליה עוד כילד. כמו שרוב הבנות חולמות על יום חתונתן, לי תמיד היה ברור שאני רוצה להיות אבא ויהי מה. מצד שני אין לי שמץ של מושג מה זה באמת אומר, מה זה לעזאזל "להיות אבא"?! זה די מדהים השינוי שהולך לעבור על גבר צעיר, סקסי, שרמנטי וצנוע שכמוני – אני הולך לעשות דברים של אבא, ואדבר כמו אבא, ואלך כמו אבא, ואריב בקופה כמו אבא ובטח גם אקבל תעודה של אבא ממשרד הרווחה. אבל מאיפה לומדים לעשות את כל הדברים הללו? אבא שלי לדוגמא, תמיד נראה שנולד כאבא. גם בתמונות שלו בתור ילד הוא נראה כמי שיש לו מחשבה ונקודת מבט רצינית ואחראית, ואני? אני הייתי ילד שמנמן ורטנוני וגדלתי להיות גבר עוד יותר שמנמן ועוד יותר רטנוני. אני בעצמי ילד, אז איך אני הולך להיות אבא עכשיו?

ואולי זה לא כזה קשה, ואולי בסך הכל צריך להיזכר מה שההורים שלנו עשו ולעשות כמותם? הרי בסופו של דבר החינוך שלהם הצליח להביא אותי עד הלום, ואפילו שהיו כמה נפילות בדרך והבחירות הקולינריות עדיין שנויות במחלוקת, אפשר להגיד שיצא ממני משהו. מה שמנחם זה שלפחות מוקצבים לי תשעה חודשים להתרגל לרעיון. זה עדיין תשעה חודשים, נכון? לא קיצרו את זה בגלל השעון קיץ או משהו? אם כך, זה מספיק זמן בשביל שינוי סוויץ' במוח, זה לא אמור להיות כזה קשה לשחק עם הילד בכדור או להאכיל אותו. או שמא זה באמת קשה ואני בכלל לא יודע מה הולך ליפול עליי? אני כזה גולם, ונראה שלאורך התהליך כדאי לי לתפוס את העניינים מהר ולגדול להיות האבא שתמיד רציתי להיות – רק חסר לי עכשיו להבין מהו.

"נו, אתה יוצא כבר!? אני רוצה חיבוק!", אהובתי פקדה והרגשתי איך הכאב בטן חוזר אליי. "אני לא חושב שכדאי שנתחבק עכשיו מאמי, זה מרגיש לי כמו התחלה של אבולה", התנצלתי והמשכתי, "אבל אני מאושר בשבילנו נשמה שלי, זה מרגש אותי ואני מאוד אוהב אותתתתאאאאאאאאאאאאא….", צעקתי ונאנחתי בקולי קולות. "מה קרה?! מה קרה?! הכל בסדר?!" היא נלחצה והלמה בדלת בחוזקה. לפתע שקט. כמה רגעים עברו ולאחר כמה שניות הצלחתי לחזור לנשום בצורה סדירה ועניתי, "פפפפ… כן מאמי, עכשיו הכל בסדר. את נכנסת להריון ונראה שאני כרגע ילדתי….. אני אוהב אותך נשמת אפי, עכשיו הכל בסדר".

וכך ידידיי – סיפורינו מתחיל.

צילום: Rafiq Sarlie, ברשיון CC.