"היי אדון גניקולוג, מה אתה נוגע באשתי?"

"החשש האמיתי שלנו הוא מהרגע שהרופא מסיט את הפרגוד ויוצא החוצה עם חיוך קטן של שביעות רצון מהעובדה שהוא ראה ונגע במקומות שרק לנו מותר – והוא אפילו לא היה צריך לקנות בשביל זה טבעת". אני מגלה בדרך הקשה איך זה מרגיש להיות בצד כשגבר אחר נוגע באישה שלי

שום דבר לא צועק סמל מין כמו גבר שמחזיק עיתון "לאישה" ומנסה לפתור תשחץ בתור לגניקולוג. אני פה בסך הכל על תקן מלווה חסר ישע שמנסה להיזכר מה זה לעזאזל אזור בצפון סקנדינביה בחמש אותיות. לרוב כשסוחבים אותי לבדיקות הללו אני פשוט בוהה בתקרה, נרדם ומתעורר ממרפק בצלעות או פשוט קורא את הכתבות הנהדרות של "לאישה". המגזין הזה כל כך מדהים שזה ממש לא משנה איזה גיליון אקח מהערימה, גם אם זה הגיליון שהודפס ישר אחרי שהמציאו את הנייר, תמיד יהיו שם "10 סיבות למה הוא זרק אותך", "20 מאכלים שכדאי לאכול אחרי פרידה" ו-"30 דרכים להרזות בשביל לגרום לו לאכול את הלב". זה לא שאני נגד אינטראקציה אנושית, אני פשוט רגיל שלא מתייחסים אליי במצבים כאלה, וגם כשסוף סוף מדברים איתי אז זה בדרך כלל "מאמי, לך תביא לי כוס מים". אני מקבל את זה בהכנעה, גם ככה ברגע שנכנסים לחדר ההמתנה תשומת הלב עוברת ממני לכיוון שאר ההריוניות ומתחיל בליל תלונות וחוויות מתקופת ההיריון. לעולם, גם אם השיחה היא שתי דקות וגם אם היא עורכת שלוש שעות, תמיד יגיע השלב בו הבנות ירעיפו שבחים על אותו הגניקולוג המקסים שמבין אותן יותר מכל רופא ויגרמו לנו הגברים להרים מבט מ-"350 האביזרים הנכונים לחורף" ולהתחיל לנוע בחוסר נוחות על הספה.

חוסר ידע הוא ברכה, וככל שהפרטים עמומים יותר כך אנו הגברים שלווים יותר – הצרה מתחילה כשפתאום לרופא יש פנים, ועל אחת כמה וכמה פנים יפות וצעירות עם לסת מרובעת, שיניים לבנות ושיער כשל ילד בגיל הבר מצווה – כל מה שאנחנו רוצים זה גניקולוג קשיש עם בעיות ראייה קשות והתחלה של אלצהיימר, ככה הוא יזכור כלום אחרי הבדיקה. זה לא שאנחנו לא סומכים על הנשים שלנו, די ברור לנו שכשהן שוכבות עם הרגליים למעלה הדבר היחידי שעובר להן בראש זה סצנת הסיום מ-"הנוסע השמיני". החשש הוא גם לא מהגניקולוג, אחרי יום עבודה ארוך אני בספק אם יש לו חשק לגעת באישה כלשהיא או לאכול מנגו. החשש האמיתי שלנו הוא מהרגע שהרופא מסיט את הפרגוד ויוצא החוצה – החשש הוא מאותו חיוך קטן של שביעות רצון, זה הכל. אותה שביעות רצון מהעובדה שהוא ראה ונגע במקומות שרק לנו מותר –והוא אפילו לא היה צריך לקנות בשביל זה טבעת ולהזמין מלון חמישה כוכבים בבורגס. הנושא הזה דורש שינוי בחקיקה או תיקון  לשבועת הרופאים – על הגניקולוגים להיות מדוכדכים. לא יעלה על הדעת שגניקולוגים מסתובבים שמחים ומרוצים, עם רישיון להשתמש על הגוף שלכן בכל מיני מכשירים וכשאנחנו כולה רוצים שתלבשו תחתונים אכילים אז אתן קוראות לנו סוטים.

כשאנו נכנסים סוף כל סוף לחדר הרופא אני מגלה להפתעתי שמחכה לנו סבאל'ה חביב ובלתי מזיק. הוא מוביל את האישה לקצה החדר ומסיט הפרגוד. ברגעים הללו בדרך כלל מתחילות להישמע הוראות והנחיות שמזכירות יותר העברת טסט לרכב מאשר בדיקה גניקולוגית – "קצת יותר ימינה", "קחי אחורה", "זהו זהו! עצרי!" ועוד מיני הכוונות שנאמרות באדישות מלווה בחוסר סבלנות ותמיד נפסקות בסוף במילות הלל "יופי! אל תזוזי!".

לאחר שתיקה ארוכה, הרופא מסיט בחזרה את הפרגוד, מורה לאהובתי להתלבש, ומתקדם לעבר השולחן במבט אדיש. "אני צריך חופש… עוד מעט מגיע החופש…" הוא מסנן תוך כדי שהוא מתיישב לתקתק נתונים על המחשב. קודם כל אני נרגע שהוא מיואש ולא מרוצה מעצמו, אני כבר יותר מחבב אותו. אבל מה שמעניין אותי יותר זה לאן גניקולוגים בכלל נוסעים לחופש? אני רק יכול להניח שמרוב שהם ראו כל כך הרבה איברי מין נשיים המקום האחרון שהם ירצו ללכת אליו יהיה איזה אי אקזוטי נוטף שמש וחוטיני. לבטח הם בוחרים את הקיצוניות השנייה, הולכים למקומות קרים, שכולם מתלבשים בהם עם המון שכבות שמסתירות כמה שיותר את גוף האישה – כמה שפחות שיזכירו להם את העבודה. "לאן אתה מתכוון לנסוע?" אני מעז לשאול את סבא'לה ועיניו נפתחות לרווחה, "אני נוסע ללפלנד!" הוא משיב. הסתכלתי עליו ורציתי לחבק אותו – גם צדקתי והוא גניקולוג אדיש ונטול חשק מיני שמעדיף פינגווינים על חוטיני וגם אזור בצפון סקנדינביה בחמש אותיות – לפלנד!

צילום: Daniel Lobo, ברשיון CC.