יומני הנסיך, השנה 2016, והבטן שלי רועשת וגועשת. אני לא יודע מה נתנו לי לאכול אבל זה לא עושה לי טוב למערכת העיכול. יש לי גזים  ואני רק רוצה שהם יצאו החוצה. אני קצת מרגיש כמו בקבוק סיפולוקס שרק מחכה שמישהו יבוא, ימזוג ממנו קצת סודה וישחרר את כל הלחץ בקול תרועה רמה. כן, תרועה רמה כמו שאתם יכולים לדמיין. אבל עד שישתחרר, אני הולך להזכיר לכולם בבית הזה לאיזה אוקטבות אני יכול להגיע כשאני לא מרוצה ממה שהולך פה – אני פשוט אעביר את הימים הבאים, ובעיקר את הלילות הבאים, בבכי ובצרחות.

אין מה להגיד, זו פשוט תחושה לא נעימה. אני כמו בלון שרק גדל וגדל כל הזמן אבל מסרב להתפוצץ. אני קצת כמו פצצת זמן מתקתקת. אני עצבני, אני מתוח ואם שום דבר לא ייצא ממני בקרוב אז אני אצא על מישהו. אסור לחכות עם זה יותר מדי זמן, חייב להוציא את זה החוצה. החשש הכי גדול שלי כרגע זה שאם לא אצליח להוציא את הגזים מהטוסיק הם עלולים בסופו של דבר לצאת לי מהאוזניים. גוף האדם הוא מכונה מוזרה מאוד, כל הגזים האלה לא אמורים לעשות את הפעולה ההפוכה ולשחרר אותי? להרגיע אותי? למה אני מרגיש צירים כמו לפני לידה?

ברגעי משבר ההורים שלי נוטים לאבד קשר עם המציאות או כל היגיון בריא ומחליטים לפנות לעושי כשפים ופתרונות קסם. בכדי להקל על הגזים שלי הם ניסו להחליף לי את המטרנה, ניסו להחליף את הבקבוק עצמו, ניסו להחליף את הפטמה, ניסו גם פטמה אחרת אבל עם חור קטן יותר, ואז חור גדול יותר – עם כל הניסויים וההחלפות האלו זה ממש מזל שלא ניסו להחליף אותי בשביל לפתור את העניין. גם עיסויים ניסו ההורים שלי ללא הועיל, עיסויים על הגב, עיסויים על הבטן, עיסויים בשמן שקדים, בשמן חם ובשמן קנולה – שום דבר לא עזר. גם לא שמן קוקוס, די כבר עם השמן קוקוס הזה! בכל מקרה, אפילו קיפולי רגליים ניסו עליי. בכל שעה עגולה השכיבו אותי על הגב וקיפלו לי את הרגליים לכיוון הבטן כדי להוציא מהגוף שלי את האוויר. עם כל הכבוד, הדבר היחידי שזה הוציא ממני זה אגרסיות. מה אני נדיה קומנצ'י?!

תחושת חוסר השליטה בבית גדלה יותר ויותר עד שיום אחד קרתה תפנית בעלילה. אמא חזרה הביתה כרוח הסערה, טרקה אחריה את הדלת וצעקה לאבא בקולי קולות "נמר על ענף! נמר על ענף!". אבא קפץ בבהלה לכיוון הטלפון שלו, הדליק את המצלמה, והתחיל לתור אחר הנמר המדובר בשביל לזכות בכמה לייקים בפייסבוק. "לא לא לא!" אמא תפסה את ראשה ותפסה את אבא, "ככה קוראים לתנוחה!". למשמע רעיון התנוחה אבא עצר והביט באמא בחיוך ערמומי אבל היא לא איבדה תקווה מהדביל, לקחה אותו בידה והצביעה עליי: "התנוחה שתטפל בזה!".

"תעמוד ככה, עם הידיים …" אמא פקדה על אבא והוא נעמד כמו דחליל וחיכה להוראות. אמא הרימה אותי ממיטת התינוק, סובבה אותי על הבטן והשכיבה אותי לאורך כל הזרוע של אבא. אבא היה בשוק, ראו על פניו שהוא לא מבין לאן כל הסיפור הזה מוביל. ואני? אני הרגשתי לחץ עמוק על הבטן שלי, לחץ שדחף לי את הכל פנימה, לחץ ש… ואז מהגוף שלי בקע קול גדול  שנשמע כמו צופר של אוניית מעפילים. אוווו! הכל יצא באותו הרגע, כל האוויר שהיה כלוא בתוכי, כל הכאב והייסורים השתחררו בבת אחת.

אבא לא זז וגם השתדל לא לנשום יותר מדי תוך כדי שהחזיק אותי בתנוחה של הנמרים. אחרי ימים לא פשוטים, סוף סוף יכולתי אני לנשום לרווחה. סוף סוף הרגשתי שהבלון שבתוכי התרוקן, באופן אוטומטי הכאב ירד והפסקתי לבכות. נהייתי רגוע בשניה. הסתכלתי על אבא וגם הוא נראה נרגש, כנראה בגלל שהשמיעה שלו חזרה כי הפסקתי לצרוח. היה נוח ונעים על הזרוע של אבא, כמעט יכולתי להירדם, הייתי כל כך רגוע שלא שמתי לב שתחושה אחרת מתחילה לפעום בתוך הבטן שלי. הסתכלתי על אבא בחיוך והוא חייך אליי בחזרה. היה בינינו רגע מקסים. ואז אבא קלט שאני לא מפסיק לחייך אליו, שהחיוך שלי בעצם תקוע ואני בכלל מתרכז במשהו אחר, ואז הוא הפסיק לחייך, "שיט!" הוא קרא בקול אבל זה כבר היה מאוחר מדי. כן, אבא שלי יקר, עשיתי עליך קקי.

צילום:Paolo Marconi, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2017, פורים עוד לא התחיל וכבר התעייפתי. אכן שבוע עמוס בגן. שמו עליי מסיכה של ליצן, פיל, אריה, דב פנדה, דב קוטב, דב ארץ ישראלי ודב נבון. אני יכול לומר בלב שקט שמילאתי את כל החסכים שלי לשנה הקרובה ואין לי שום רצון להתחפש למשהו שהוא לא פעוט בן שנתיים.

משום מה בישראל חוגגים את פורים יותר זמן משחוגגים את פסח. שבוע-שבועיים לפני חג פורים עצמו הגננת בריגיטה שלחה לכל ההורים מייל מסודר ותמציתי של שישה עמודים ושלושה נספחים המתחיל בהסבר מפורט על הדרך בה בחרו בגן לחגוג את פורים, ממשיך להוראות הפעלה והמשך למידה לילדים בבית ומסתיים בלוח זמנים צפוף ומוקפד לפעילויות השונות בגן שההורים צריכים להיערך אליהם. למופע פעמוני היובל לא התכוננו ככה.

ההורים מצידם לא התרשמו מחוסר הרצון המופגן שלי לשמוע על מגילת פורים והמשיכו להרעיש ברעשן ולספר לי סיפור מחריד שבסופו תלו למוות את האויב של היהודים ואת כל הילדים שלו. לעזאזל, אני כולה בן שנתיים, טוב שלא פתחו יו-טיוב והראו לי גם סרטונים של דאעש. ואם חשבתי שהסוף הטראגי של המן הרשע הוא הנורא מכל אז היום גם הבנתי שטחנו את האוזניים שלו ועשו מהם עוגיות ממולאות בתמרים או שוקולד. קניבלים.

ההורים נראו מותשים. ודי אפשר להבין אותם. לפי הלו"ז הצפוף של הגננת בריגיטה בכל יום בגן יש פעילות אחת או יותר שהם צריכים להתכונן אליה או לקחת בה חלק, זה כבר לא רק לזרוק אותי בגן ולברוח כמו גנבים כדי שלא אראה ואפרוץ בבכי. לדוגמא, ביום ראשון היה לנו יום פיג'מות, אז כולנו התייצבנו אחר כבוד עם פיג'מות נעלי בית ודובי. אבא בתחילה שמח עד שפניו נפלו כי אמא הבהירה לו שעדיין צריך להחליף לי טיטול ובגדים ולא סתם לזרוק אותי בגן עוד לפני שפקחתי עין.

למחרת, ביום השני, היה יום של חיות אז ההורים היו צריכים להביא מסיכה של חיית בר, יום שלישי היה יום של כובעים וצעיפים, ברביעי היה משחק הגמד והענק, חמישי קישטנו קופסאות קרטון למשלוחי מנות ובשישי כל ילד היה צריך להעלות מונולוג על – אחשוורוש הרשע: מנהיג חזק או שמנמן עם תסביך אם וחיבה לטחינה. אכן אין רגע דל בגן, לא לילדים ולא להורים, שמוצאים עצמם מתרוצצים בתשע בערב כי גילו שמחר מתוכננת סדנת כדורי שוקולד בגן וכל ילד צריך להביא שמנת מתוקה 35% ללא גלוטוז, ללא גלוטן וללא טעם.

העייפות של ההורים בעיקר באה לידי ביטוי בזה שאין להם זמן למצוא לי תחפושת אז הם ויתרו ונשארו עם שתי חלופות – או שאלבש את התחפושת של שנה שעברה או את התחפושת של אחי הגדול. ומכיוון שאין לי אח גדול, אלא רק אחות גדולה, ומכיוון ששנה שעברה היא התחפשה לאלזה אז האופציה הזו ירדה מהשולחן די מהר (אם כי לא מהר מספיק). לבסוף נשארתי עם תחפושת של אריה, תחפושת יפה אבל קטנה עליי בכמה מידות, ואני די נראה כמו אריה שמנמן שבמקום לעשות דיאטה ומנוי לחלי ממן, נראה שהוא אכל אותה.

וזה לא נגמר בתחפושות, ברגע שבריגיטה הגננת זיהתה שההורים הרשו לעצמם חמש דקות של מנוחה בספה היא שיגרה מייל נוסף עם הוראות לגבי משלוח המנות. בגדול המשלוח מנות צריך להכיל דברי מתיקה ספציפיים כדי לשמור על אחידות בגן. בקטן, המשלוח מנות הולך להיות לא טעים. אולי זה מכיוון שהגננת בריגיטה הינה יוצאת מזרח אירופה הקומוניסטית, אולי זה בגלל שלועד ההורים יש עודף זמן פנוי וגב חלש, אבל השנה הוכרז שכל משלוח מנות יהיה זהה אחד לשני בדיוק כמו קופסאות המזון שחילקו בעבר תמורת תלושי מזון בפולין. על פי הצו הנשיאותי של הגננת כל משלוח מנות חייב להכיל אוזן המן אחת, שקית במבה קטנה, וחטיף שוקולד אחד שלא עולה על 25 גרם. אל לו להורה אשר יפר את הצו הנשיאותי של הגננת – בריגיטה יכולה לשלול להורים את הזכות ל-"אח ממשיך" ברישום לשנה הבאה.

ככה זה בחיים, ההורה מתכנן תוכניות והגננת מתכננת לו את החיים. יש תקופות שלא משנה כמה תנסה להחזיק את השליטה בידיים תמיד יצוצו עוד ועוד משימות והפרעות מהצד ופשוט צריך לזרום. לזרום עם הילד שרוצה להתחפש לאריה ולא לטייס, לזרום עם הגננת שרוצה משלוחי מנות כשרות למהדרין ולזרום עם התרעות מעכשיו לעכשיו על יום פיג'מה, יום מגבת ויום אדמת.

יש תקופות שפשוט צריך לחכות עד יעבור זעם, אפשר לתכנן מראש אבל כדאי לקבל את העובדה שהשינוי הוא מעבר לפינה ושתמיד יהיו הפתעות. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מה מישהו מתכנן לנו, אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת על תקלות או התקלות בדקה התשעים, אבל זה בסדר, אנחנו גם אף פעם לא יכולים לדעת אם יירד גשם בפורים. צריך פשוט לקום בבוקר החג, ואולי בעצם בכל בוקר, לחייך ולזרום.

חג שמח

צילום:Andrew Bardwell, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2017, ויש לי ריח של פצ'ולי וניל ופסיפלורה. כן, התקלחתי. שוב לא הצלחתי לשמור על הדבר הכי חשוב שאני אוסף בשקיקה כל יום מהחצר של הגן – חול. משום מה אבא ואמא לא מבינים שבכל השעות שאני בעבודות כפייה בחצר של הגן אני בכלל עסוק בלגנוב כמה שיותר חול בכיסים, בנעליים, אפילו בשיער, מבלי שהגננת תבחין כדי שיהיה לי מספיק לשחק בסלון בבית. וזה לא קל. אני לא נהנה לסחוב חול בתחתונים כל היום, אבל אחרת איך אשחק בבית? נמאס כבר ממשחקים עם סוף ידוע מראש! נגיד, לגו או פליימוביל. אחרי שסיימת לבנות את המכונית מלגו, תחנת כיבוי אש מלגו או בית האבות לכלבי נחייה מלגו אין לך לב לפרק את הכל מחדש אז יוצא שאני פשוט עומד ומסתכל עליהם מונחים על המדף כמו במוזיאון. עם חול זה אחרת. עם חול אני מתפרע, חול זה חופש! פלא שאני מפזר אותו בכל פינה בבית?

לא הרבה יודעים אבל פעם, לפני הרבה שנים, אף אחד לא התקלח. כולם הסתובבו מסריחים ולאף אחד לא היה בעיה עם זה. עד שהגיע איזה נודניק אחד, כנראה עם רגישות יתר לחום או בעיה בבלוטות הזיעה והחליט שהוא לא יכול יותר – הוא חייב מקלחת. אז הוא המציא את המקלחת, והסבון והשמפו והדאודורנט ועוד כל מיני דברים שאם הם מגיעים לעיניים ממש שורף ואז צריך לצרוח. נו באמת, אם אלוהים היה רוצה שנריח טוב מבית השחי הוא היה עושה שיפיץ ריחות של סחלבים ולא של עדר בואשים שנס על נפשו. אבולוציה רבותיי לא צריכה את "ללין" או "סבון של פעם" בשביל לעשות את העבודה שלה, אם היא לא עשתה שום שינוי עד עכשיו סימן שהיא רוצה שתסריחו.

גם כל טקס המקלחת קצת פרימיטיבי לדעתי. זה שבשנת 2017 עדיין מודדים את החום של המים עם המרפק זה פשוט מזעזע. סליחה?! אלא אם כן בלעתם תרמוסטט אתם לא יכולים באמת לדעת אם זה חם או קר. ואם כן, אז בפעם הבאה שיש לי חום אני מבקש שתבדקו לי את המצח עם המרפק ולא תרוצו לדחוף לי כל מיני דברים למקומות שהשתיקה יפה להם.

עם זאת, אמא היקרה שלי מנסה לפחות להנעים לי את השהייה באמבטיה עם צעצועים וסבונים חדשים. בד"כ זה בסדר אבל אתמול היא הופיעה עם סבון של פיות שקנתה בסופר. נחרדתי. מסכנות הפיות. מה הן עוללו כדי שיסחטו מהן כל כך הרבה סבון? זה יותר גרוע מאותה ארוחת ערב שהיא ניסתה לשכנע אותי לאכול מרק רגל, יאק! נגמרו האיברים בגוף להכין מהם מרק אז הגענו לרגליים?

מעבר לזה, למה צריך גם סבון, גם שמפו וגם מרכך? גם ככה בסוף יוצא קצף מכולם – מבחינתי שתשתמש בנוזל כביסה. פעם אחת היא אפילו הביאה בקבוק עם מקל שבקצה שלו היה עיגול עם חור. היא נשפה בו ויצאו ממנו בועות. יווו כמה שאני אוהב בועות יווו, אני מכור אליהן, רציתי לפוצץ כל אחת מהן, צרחתי מאושר בכל פעם שהיא נשפה ויצאו עוד בועות. עד שכמובן בועה אחת נכנסה לי לעין, ואז צרחתי בקולי קולות בגלל שזה שרף. אני שונא בועות!

בבית יש גם איזושהי בעיה של רגישות עם הברז של המים באמבטיה. אמא למשל, פותחת את הברז, נותנת למים לזרום עד שהם מגיעים לטמפרטורה הרצויה, ואז מכוונת אליי ונותנת להם להישפך בעדינות על הגוף שלי. היא מתחילה באצבעות של הרגליים, עולה לבטן ובסוף מקרצפת ושוטפת לי את השיער. הכל בצורה רגועה ונינוחה עד כדי כך שלפעמים בא לי לתת לה טיפ בסוף המקלחת.

אבא, לעומת זאת, זה משהו אחר לגמרי. כשאני שומע שהוא מקלח אותי הערב אני ישר נכנס למגננה. בדרך כלל אני כל כך מתנגד לו עד שהוא צועק לאמא מרחוק "מאמי! בואי תעזרי לי! הוא שוב עושה לי עמונה!" . אם מקלחת עם אמא היא רגועה ושקטה אז אצל אבא זה קצת מרגיש כמו חקירה של השב"כ. הוא מפשיט אותי בשלוש שניות כמו בננה, מרים ושותל אותי בתוך האמבטיה הקרה, פותח את הברז במלוא העוצמה, חם, קר, זה לא משנה לו, ומתיז עליי זרנוקי מים כמו ביחידת פיזור ההפגנות של המשטרה. אני אומר לכם, הכח משחית.

מה שמוזר בכל התהליך של המקלחת זה שעד שההורים מצליחים להכניס אותי לשם, וכשנהיה ממש כיף ונעים, הם מתעקשים להוציא אותי ממנה. ומה מחכה לי אז? לא דוד חיים, לא אייפון, לא כלום – רק המיטה הארורה ושירי לילה טוב, פלא שאני מתנגד גם לצאת ממנה? גם כל המעברים האלה, לתוך המקלחת ואח"כ מחוצה לה, זה מתיש. ההורים צריכים להיות יותר אפקטיביים, אם הם רוצים שהילדים לא יתנגדו לצאת מהמקלחת, שפשוט ירוקנו את המים, יביאו שמיכה וכרית, יזרקו איזה דובי, ויתנו לנו פשוט לישון שם!

צילום:Telmah Hamlet, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2017, ומסתבר שגם פעוט בן שנתיים לא יכול לקבל חצי שעה של שקט מבלי שאמא או אבא יגיעו וינסו להעסיק אותו. "אולי נשחק בפאזל? אולי נשחק בכדור? אולי נבנה ארמון מפלסטלינה?!" – די. הניחו לי. מה בסך הכל ביקשתי? מטרנה, אייפד ושיניחו לי לנפשי?

הורים יקרים מכל קצוות העולם, אני יוצא בקריאה נרגשת: לנו, הילדים שלכם, היו מספיק הפעלות בגן היום. היינו בחצר, עשינו יצירות, רקדנו, שרנו ואפילו ליטפנו השבוע ברווז, אפרוח וטרנטולה. אנא מכם, שחררו אותנו מעול רגשות האשמה של אחר הצהריים. באמת שאתם לא יכולים להתעלות על כל מה שקורה בגן אז פשוט תוותרו מראש.

ההורים שלי בכל מקרה אף פעם לא מפסיקים. גם היום הם ניסו והצליחו להוציא אותי משלוותי. הפעם זה היה אבא. הוא צץ במפתיע בסלון בזמן שראיתי עוד סרטון ביו-טיוב. הוא התכופף אליי, לקח ממני את האייפד, החזיק את הכתפיים שלי בשני ידיו ואמר: "מאמי קטן, אתה יודע שאני אוהב אותך…" – פה חשדתי. שום דבר טוב לא קרה כשעצרו מישהו ואמרו לו שאוהבים אותו. תמיד כשרוצים להגיד משהו רע אז מרככים את האווירה בתחילה, זה קרה כשהודיעו לי שמגיעה בייביסיטר חדשה, זה קרה כשהודיעו לי שהג'ימבורי נסגר, וזה קרה כשהודיעו לי שהאח הקטן שלי נולד – רק חדשות רעות. מעניין מאוד, אף פעם אבא לא בא אליי, אמר לי שהוא אוהב אותי ונתן לי חפיסה שלמה של שוקולד פרה ובקבוק ליטר וחצי של מטרנה.

מכיוון שהאייפד נלקח ממני הייתי צריך להחליט בין שתי אופציות עיקריות: לצעוק ולבעוט ברגליים עד יוחזר האייפד או לזרום לשתף פעולה. החלטתי לשתף פעולה כי הייתי עייף וגם כי הנחתי שאם אקדיש שתי דקות לאבא, הוא יתרכך ויחזיר לי את האייפד בזריזות. ניגשנו לשירותים, אבא הוביל אותי למעין אסלה דמוית פינגווין שתלויה על הקיר, הוריד לי את המכנסיים והחיתול, עמד בדום מתוח והורה בידו: "תשתין על הפינגווין!". פקחתי את עיניי בתדהמה, לא הבנתי מה עשה לי הפינגווין שאני צריך להשתין עליו? מה, נהיינו ברברים?! מה עם זכויות בעלי החיים?

כשאבא ראה שאני מתמהמה הוא פקד שוב: "על הפינגווין! תשתין על הפינגווין!". הרמתי כתפיי בהפגנתיות, אם הוא רוצה שנשתין על הפינגווין אז נשתין על הפינגווין, לא צריך לעשות מזה סיפור. עברו כמה שניות ארוכות וכלום, שום דבר לא קרה. הסתכלתי על הפינגווין, הסתכלתי על אבא, שוב על הפינגווין, ושוב על אבא. הרמתי כתפיי ופסקתי בקול – "לא עובד!".

"מה לא עובד?" שאל אבא. גלגלתי עיניי ולא ידעתי איך להסביר לו שלמרות שאני ממש רוצה לסיים עם הסיטואציה ההזויה הזו, מהבולבול הזה לא ייצא שום דבר לכיוון הפינגווין המסכן. אבא, כמו תמיד, נראה מבולבל ולא מבין אז נתתי לעצמי עוד צ'אנס. מה לא עושים בשביל לחזור בזריזות לסרטונים ביו טיוב שמראים איך פותחים ביצת קינדר…. יוווו… איך אני אוהב את הסרטונים האלה… הלוואי שבגלגול הבא אוולד בתוך ביצת קינדר!

עוד כמה שניות ארוכות חלפו ושום פיפי לא יצא. הבטתי בפינגווין, הפינגווין הביט באבא, הרמתי כתפיי בשנית ופסקתי – "לא – עובד!!!". אבא נשף בבוז וגירד בראשו כדי לטכס עצה. לבסוף, הוא ויתר על הפינגווין והחליט שנעבור לאסלה הרגילה. אבא קירב שרפרף לכיוון האסלה והרים אותי עליו אחר כבוד. עמדתי מול האסלה, פניי נשואות אל מעמקיי הבאר הגדולה שבתוכה ורק מחשבה אחת עברה לי בראש – מה יקרה אם אזרוק לשם את המוצץ שלי?!

לצערי, הפקדתי את המוצץ מבעוד מועד אצל אבא אז נותרה לי רק אופציה אחת לפעולה והיא להשתין לתוך האסלה. חלפו כמה שניות, אני עדיין חצי עירום, עומד על שרפרף, מסתכל לאסלה ו-כלום. שום דבר לא יוצא. נשפתי גם אני בבוז, תסכול גדול התחיל לבעבע בתוכי, אז הרמתי ידיי לשמיים וצעקתי בקול – "לא – עובד!".

"אפשר להניח לי לנפשי?" תהיתי ביני לבין עצמי אבל אבא לא הרפה. אבא התכופף אליי מהצד והתחיל ללחוש לי לתוך האוזן "פסססס…. פסססס…". זהו, הוא איבד את זה לגמרי, חשבתי. לא הבנתי מה הוא רוצה, לא רק שאני לא מצליח להתרכז עכשיו הוא עושה לי קולות של "פססס פססס" באוזן? מה אני חתולה?!

קימטתי את מצחי והסטתי את מבטי החשדני באיטיות לאבא, אבא בתמורה מעט נבהל והתפלא "מה, בסך הכל רציתי לעשות לך קולות של מים כדי לעזור לך". כשהוא הבין שגם זה לא עובד, הוא ניגש לכיור ופתח את הברז. "הנה! קולות אמיתיים של מים! נו? עוזר?" אבא צהל ואני חשבתי שזו בדיוק הסיבה למה לישראל יש משבר מים כל כך הרבה שנים.

בנקודה זו מבחינתי הגיעו מים עד נפש. אני כולה פעוט קטן שכל רצונו הוא במסך עם אורות מרצדים ו-WIFI. מבלי לבקש או לבדוק שמותר, ירדתי מהשרפרף והתחלתי ללכת לכיוון דלת היציאה. אבא לא הבין בתחילה לאן אני הולך אך אני המשכתי בשלי, חצי עירום עם טוסיק חשוף, מבלי להסתכל לאחור. "בוא לפחות אשים לך את החיתול" אבא צעק וניסה להשיג אותי, אז עצרתי והסתובבתי אליו. בדיוק כשהוא התקרב להרים אותי משב רוח רענן התחיל לדגדג אותי באיזורים המוצנעים, רוח קרירה עשתה לי צמרמורת בכל הגוף, ובום-טראח-מה קרה? הפיפי התפוצץ והשלפוחית התרוקנה! זרנוקי מים החלו לירות לכל עבר בצורה לא מבוקרת וחסרת מעצורים. השתנתי על הקיר, השתנתי על הרצפה, השתנתי על אבא ונראה לי שאפילו חלק מהפיפי הגיע גם אל הפינגווין. יש, פגעתי בפינגווין!

אבא נבהל והתחיל לנופף בידיים ולזעוק "חדל חדל!", אך אני עמדתי והמשכתי בשלי, השתנתי בחיוך גדול. אבא בתמורה ניסה לתפוס את הפיפי המשתולל בידיים עד שהבין שזו כנראה לא הטכניקה הכי טובה לסיטואציה. בשלב מסוים הוא פשוט זרק עליי מגבת והיא סוף סוף עצרה את מחול השדים המשתולל. לאבא היה מבט מיואש. הוא נראה מובס. ואני לא הבנתי כל כך למה. הוא לא אמר שהוא רוצה שאשתין בלי חיתול?

באמת שאי אפשר להבין הורים היום. קודם מבקשים ממך להשתין ועד שאתה מצליח מתחננים שתפסיק. עד שהצלחתי לעשות פיפי בלי קולות רקע של חתולה או של מפלי מים מפסיקים אותי ובאים אליי בתלונות. נו באמת, אני בשוונג, תנו לי להמשיך. גמילה מחיתולים היא לא קשה במיוחד ואני ממש לא מבין למה עושים מזה סיפור כזה גדול. מבחינתי, כל מה שצריך זה שיעזבו אותי במנוחה ואז אוכל להשתין בכל מקום. בינינו, עם כל הבלגן של להשתין בפינגווין, לכוון לאסלה ולהתחיל להסתובב בבית בלי חיתולים, נראה שהגמילה היא הכי קשה בעיקר להורים.

צילום:David D, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2017, והיום הגיע לסיומו עידן התמימות. רשמית עזבתי עולם שכולו טוב ונכנסתי היישר לתוך עולם של שקרים, תועבה וזימה. אני כולה בן שנתיים ואני יודע שהמחזה שנגלה לעיניי באישון לילה ימשיך ללוות אותי שנים ארוכות ואף לאורך שארית חיי. הבטן שלי עדיין מתהפכת בכל פעם שאני חושב על זה – אני פשוט לא מאמין שראיתי אותם עושים את זה. ביחד. במיטה. כל כך הזדעזעתי שהוצאתי עוד ארבעה מוצצים מהסליק שלי, אני מרגיש שהיום אני צריך תגבורת.

אז מה קרה בעצם? בואו נחזור כמה שעות אחורה. השעה מאוחרת בלילה, כולם ישנים בנעימים ואני מרגיש דגדוג של צמא בפה. מכיוון שאני נסיך אני חייב שהפה שלי יהיה לח עשרים וארבע שעות ביממה ולכן כהרגלי בקודש צעקתי "מים! מים!" כדי שהמשרתים הפזורים ברחבי הבית יועילו בטובם להרוות את צימאוני. להפתעתי עברו כמה שניות ושום יד אלמונית לא הגיחה מעבר לדלת והושיטה לי בקבוק מים. לא רציתי לבזבז זמן, לקחתי את אחד המוצצים שלי והטחתי אותו בקול לעבר הקיר ולאחר מכן זעקתי " צצי! צצי!". אבל שוב, לאחר כמה שניות, כלום – שקט ודממה. אם מוצץ נופל בחדר ואבא לא מרים אותו, האם הוא באמת נפל? לא משנה. הדממה השוררת הטרידה אותי והחלטתי לקחת את העניינים לידיים וירדתי מהמיטה. "אני אראה להם מה זה" חשבתי.

הוצאתי ראשי מהחדר, הבטתי ימינה ושמאלה והכל היה חשוך. "הלכו לישון מוקדם…" חשבתי לעצמי וזיהיתי מרחוק אור בוהק מהחדר של ההורים – אור בוהק הוא סימן שהורים ערים! וזה אפילו עוד יותר חמור כי הם היו צריכים להשקות אותי במים ולפזר מסביבי מוצצים כיד המלך אך הם בחרו להתעלם! הלכתי באיטיות ובשקט לאורך המסדרון ולעבר חדר השינה של ההורים. בניגוד לשגרת הבוקר בה אני עובר במסדרון ומעיר את כל דיירי הבית בקולות של מואזין במסגד, הפעם פסעתי על קצות האצבעות בכדי לא להעיר אף אחד וגם בשביל לא לדרוך על אחד הצעצועים שאני משאיר לאבא כדי שידרוך עליהם ויקלל כשהוא הולך להכין בקבוק באמצע הלילה.

הלב שלי הלם בחוזקה, הבטתי בהם בשתיקה ותכננתי את צעדיי. ראיתי שהם בכלל לא מבחינים בי עומד שם, הם עסוקים בלחגוג על הגלידה שלי כאילו זו הסעודה האחרונה. לפי המבט שלהם ראיתי שהם יודעים שהם עושים מעשה אסור והם אפילו נהנים מזה. נתתי דחיפה קלה לדלת, ניסיתי לעשות קצת רעש כדי שיפסיקו את הקייטנה שאירגנו לעצמם במיטה אך כלום. אין תגובה. הם לא מבחינים בשום דבר מרוב הסוכר שהם הכניסו לגוף שלהם.

החלטתי לעשות סוף לחגיגה. כיווצתי את כפות הידיים שלי, פקחתי עיניים לרווחה, לקחתי אוויר ושאגתי בקולי קולות "וווהההההההההההההההההה" (מה שאצלי כמובן מתפרש ל-"בוגדייייייייים!!!!"). בום! ההורים התעוררו בשניה מהחלום והזדרזו במהירות להשתיק אותי כדי שלא אעיר את אחי הקטן והמעצבן (הלוואי שיתעורר, הלוואי! גם מנסה לגנוב ממני את המלוכה וגם ישן כמו תינוק – על גופתי!).

אמא ניסתה ללטף אותי, שאלה אם אני רוצה מים או לשים לי מוצץ בפה. בתגובה העפתי את היד שלה, לא רוצה שום מוצץ עכשיו גברת, תני לי את הגלידה לפני שהזעקה הבאה שלי תשמע כמו הסירנות בצוק איתן. הסיבה היחידה שאני אסכים למים או מוצץ עכשיו זה אם הם יהיו בטעם של גלידה, בצורה של גלידה ואפשר יהיה ללקק אותם כמו גלידה!

ראיתי איך גלגלי המחשבות של אמא ואבא מתרוצצים בראש שלהם. ידעתי שידי על העליונה, אף אחד לא מתחיל לחנך אף אחד באמצע הלילה וכל מה שהם רוצים עכשיו זה להחזיר את השקט חזרה הביתה. כמה שניות של חילופי מבטים בין שני האומללים ונפלה ההחלטה "בוא בוא למיטה" אבא אמר באכזבה. בזריזות דילגתי לכיוון המיטה, ונשענתי על הכרית בין אמא לאבא. "גלידה!" ציוויתי ודלי גדול הועבר אליי ביחד עם כפית.

יכולתם לחשוב שבכך הסתיים האירוע, אבל לא. אולי ניצחתי במערכה אבל אין שום סיכוי שאני אתן למחדל כזה לקרות בשנית, אני צריך שפעולת התגמול שלי תהיה כל כך חזקה שהם יחשבו עשר פעמים לפני שהם נוגעים בגלידה שלי. הבטתי לצדדים, חייכתי לאמא, חייכתי לאבא, הם חייכו בחזרה ושמחו שאני ממלא פי בגלידה והעיקר שאני שותק ואז הטלתי את הפצצה – לולי! שימו בטלויזיה את לולי! ולא סתם פרק אחד קצר, את הלקט של ה-90 דקות!

חייכתי, שקעתי עמוק לתוך הכרית, רגל אחת על אמא, רגל שניה על אבא.

עכשיו נראה מי ייגע לי בגלידה.

צילום:Paul Roth, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2016, ומסתבר שחגגו לי היום בגן יום הולדת שנתיים. יופי. רק חבל שלא אמרו לי את זה קודם, זה היה יכול למנוע הרבה תסכול וחרדות.

הכל התחיל לאחר ארוחת הבוקר בגן, הגננת בריגיטה הושיבה את כל הילדים מסביב לחדר ורק אותי הושיבה במרכז. "משפט שדה?" תהיתי. חששתי שהיא גילתה שנשכתי את יהלי, הג'ינג'י המעצבן, בגב. "השטינקר הזה, לא יכול לקבל מכות כמו גבר" חשבתי ועטיתי על פניי ארשת פנים תמימה ומופתעת. פתאום נפתחה הדלת. אמא, אבא והאחים הנודניקים שלי הופיעו. לרגע התבלבלתי ולקח לי כמה רגעים להתאפס. לא הבנתי מה הם עושים בגן באמצע היום, האם פתחו את משפט השדה לראווה ולא אמרו לי? אולי הם המושבעים? או אולי עדי אופי מצד ההגנה?

באופן כללי אין לי בעיה שהמשפחה שלי תגיע לגן כל עוד זה בשביל להביא אותי או לאסוף אותי. אבל מה אני צריך שיסתובבו לי פה בין הרגליים ויראו איך אני מתנהג? יראו עם מי אני מדבר, עם מי אני משחק או את מי אני נושך. זו ממש חדירה לפרטיות. עד שסוף סוף יש לי פינה משלי בה אני יכול להתנהג איך שאני רוצה גם אליה פולשים? שנים שאני מטפח באדיקות תדמית של ילד דרשן וצרחן שמקבל כל מה שהוא רוצה ועכשיו הם עלולים לגלות שפה אני דווקא רגוע, ודי חמוד, ומבלי שאשים לב כבר אין מוצץ או בקבוק באמצע הלילה. אני חייב להציל את המצב!

בריגיטה הגננת ושאר הסייעות קיבלו את פני המשפחה והושיבו אותם לידי. שתקתי. לא הוצאתי הגה והתכנסתי לתוך עצמי. יצאתי מנקודת הנחה שאם לא אזוז או אדבר אז לא יוכלו להאשים אותי בשום דבר. בניגוד לטבע הצרחני שלי, הפעם אני שומר על זכותי לסתום את הפה. בריגיטה החלה לדבר וכל כמה משפטים היא הסתובבה והצביעה עליי תוך כדי שכולם מוחאים כפיים ובתגובה אבא שלי מצלם – כנראה זה נאום הפתיחה של התובעת. ככה זה נמשך דקות ארוכות, בריגיטה מדברת, מצביעה, כולם מוחאים כפיים ואבא מצלם – בדיוק כמו ניסוי הכלבים של פאבלוב, ברגע הישמע מחיאות הכפיים אבא הפעיל את המצלמה בתגובה לא רצונית. "מעניין אם אני יכול להשתמש בזה בכדי שיביא לי במבה" חשבתי לעצמי.

לאחר שנגמרו השירים והסיפורים נראה שהמשפחה שלי החליטה להעלות הילוך. אמא הוציאה מהתיק שלה מעין חישוק קטן, עם כל מיני פרחים עליו וניסתה לשים לי אותו על הראש. מיד ידעתי! זה קורא מחשבות! הם לא בוחלים בשום אמצעים החבר'ה האלה! חששתי מאוד שהם יגלו שאני זה שנשכתי את יהלי. אז החלטתי להקדים תרופה למכה ולפעול בעצמי לפני שמניחים עליי את קורא המחשבות. עצרתי, הסתכלתי על אמא, לקחתי נשימה עמוקה ופתחתי את ארובת הפה שלי בקול כל כך חזק שלא היה מבייש אפילו את הסירנות של פיקוד העורף בצוק איתן.

אפילו החלונות רעדו. אך אמא לא נרתעה.

היא היתה נחושה לשים עליי את קורא המחשבות. כנראה ששנים של התמודדות עם זעקות השבר שלי בבית, באוטו ובקניון עשו את שלהם והיא גיבשה חסינות לדבר. אני מצידי לא עצרתי. זזתי מצד לצד. ניסיתי לברוח מהחקירה האלימה, ואמא המשיכה לרדוף אחריי ולנסות לשתול עליי את חישוק האימה. התרוצצנו כמו חתול ועכבר, אך לאחר כמה רגעים היא נעצרה, הסתכלה עליי בפנים מלאות אכזבה והתייאשה. קורא המחשבות חזר לתיק. כשקלטתי שהשטח נקי נרגעתי, הבנתי שהחקירה נגמרה ותיכף יעזבו אותי לנפשי ואוכל לחזור לחצר המשחקים עם תיק פלילי נקי מכל רבב.

אך לצערי זה היה השקט שלפני הסערה. אבא התרומם והביא קופסא עטופה מקצה הכיתה. מיד ידעתי, זו מכונת אמת! אמא ואבא דרשו שאקרע את העטיפה ואפתח את הקופסא אך סירבתי. גם רוצים לחקור אותי וגם שאעזור להם? בחיים לא. בתגובה הוצאתי מהארכיון שלי סצנת בכי רמה 4, רמה השמורה רק למקרים של קקי גב או כשאחותי אוכלת בורקס ולא נותנים לי גם. בכיתי תוך שניות כדי שלא יחשבו אפילו לנסות לשכנע אותי. ואכן, הם מהר מאוד הבינו שאני לא הולך לשתף פעולה, אז אימא הסירה את העטיפה בעצמה והתגלה לפניי מחזה מרהיב – משחק של מרוץ מכוניות. כשראיתי אותו התלהבתי כל כך, אך מהר מאוד חשש התפשט בגופי, הבנתי שזו יכולה להיות השיטה שלהם והם בכלל רוצים לשחד אותי בכדי שאודה בפשע. או אולי שתלו בו מיקרופונים בשביל להקליט ולהפליל אותי כשאתרברב עם החברים על הנשיכה המפורסמת. עזבתי את המשחק, אני לא הולך לגעת בו ולמכור את החופש שלי בשביל תענוגות שכאלה.

פתאום כולם קמו, התאגדו סביבי, והרימו את הכיסא שלי למעלה כשעודני עליו. "חוטפים אותי!!" חשבתי, הרגשתי שאין יותר מפלט ושהם השתגעו לגמרי. הם לא הצליחו להוציא ממני את המידע אז הם פנו להליך מזורז וזורקים אותי לכלא. החזקתי את הכיסא חזק, ניסיתי לתכנן את המהלכים הבאים שלי בחוכמה, ניסיתי לתכנן איך אני נס על נפשי ובורח לסבתא – היחידה מהמשפחה שנשארה שפויה. למזלי, אחרי שהרימו והורידו אותי מספר פעמים הם עצרו, והניחו אותי בחזרה. "כנראה התחרטו" חשבתי, בטח יש תפוסה מלאה בכלא הילדים כרגע – יש הרבה נשיכות בגן לאחרונה, כנראה קודמיי לפשיעה עדיין לא סיימו לרצות את עונשם.

ברגע שחזרתי לקרקע חשבתי שזו הזדמנות פז לברוח אך לפתע נכנסה הגננת בריגיטה עם עוגה גדולה והציבה אותה מולי. הסתכלתי על העוגה וחשבתי לעצמי שתמיד אפשר לברוח אחרי שאזלול חתיכה קטנה, גם ככה אי אפשר להימלט על קיבה ריקה, לא יהיה לי מספיק כח לברוח. אז המתנתי. למען האמת, לא הבנתי כל כך על שום מה העוגה. מעט חששתי ששמו בה סמים מאלחשים כדי שאתחיל לזמר אך בשלב הזה כבר הייתי כל כך רעב ומותש שלא היה איכפת לי לאכול את העוגה ולהודות גם שרצחתי את ארלוזורוב. אז כיביתי את הנרות כמו שביקשו ממני והתחלתי לאכול מהעוגה שהוגשה לי. זיכרון המום של סיטואציה דומה היכה בי, הרגשתי שהייתי בסיטואציה הזו בעבר אבל לא הצלחתי להצביע בדיוק מה זה היה. זכרתי שזה היה קשור לחגיגה כלשהי. ופתאום זה הכה בי! הכל התחבר! "אמא ואבא של שבת!" זה מה שקורה פה היום. אבל רגע, איפה החלה? והכיפה? והרבנית? לא לא, זה לא אמא ואבא של שבת. זה משהו אחר.

לאחר שסיימנו לאכול את העוגה נפתח שולחן אבירים וכל הילדים ואני התייישבנו מול צלחות מסודרות מיני מטעמים ומתוקים. אחרי ששבענו והיינו מבושמים מסוכר ופחמימות לקחו אותי ונתנו לי לחלק לכל ילד שקית קטנה עם מתנה. ואז זה היכה בי שוב. הבנתי בדיוק איפה אני נמצא, האירוניה של הסיטואציה הזו היתה ברורה לי בדיוק כמו בשנה שעברה. האירוניה בה אני מחלק את המתנות במקום לקבל את המתנות הזכירה לי הכל. יש לי יום הולדת! החגיגה הזו בשבילי! יש!

אוי, כמה הוקל לי באותו הרגע. אין משפט, אין עונשים, ואף אחד לא עלה עליי. בסך הכל עוד פעם חגגו ששרדתי שנה שלמה. בטח בבית מחכות לי עכשיו עוד מתנות ופחמימות. שמחתי. עברו כמה דקות וההורים שלי נעמדו והלבישו עליי את המעיל, "הולכים הביתה" הם אמרו. אמרתי להתראות לכולם ותודה רבה. בדמי זרם כל כך הרבה סוכר שהרגשתי אהבה עזה לכולם ורצון בלתי נשלט לחבק אותם. ביציאה מהגן נתקלתי ביהלי, הג'ינג'י המעצבן. סימנתי לו עם היד שאוי ואבוי לו אם ידבר, קרצתי לו ויצאתי מהדלת. אין מה לעשות, הילד הזה צריך לדעת שמעתה והלאה הוא צריך להיזהר יותר. הרי עכשיו אני כבר בן שנתיים, ומבין כל שאר הדברים זה גם אומר שיש לי יותר שיניים.

מזל טוב לי!

צילום:Leonard J Matthews, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2016, ואבא שלי חזר היום מהמילואים. אני בכלל שמתי לב לעובדה שאבא נעלם לצבא רק לפני כמה ימים. בוקר אחד דודה חרצית הופיעה אצלנו בבית, הרימה אותי והצהירה בקולי קולות שהיא באה לקחת את האחיין הכי אהוב שלה לגן. בתגובה לקחתי את המשאית שהחזקתי ביד ודפקתי לה אותה על האף. אין מה לעשות, האהבה כואבת.

בכלל, יש הרבה סימנים מסגירים לכך שאבא יושב הרחק אי שם בבסיס צה"ל בדרום. קודם כל הבית שלנו הופך מאזור שקט ושליו לצומת דרכים בה עוברים מדי יום סבים וסבתות, דודים ודודות, בני דודים, אחיינים צד ג' ולכולם יש מטרה אחת – לעזור למשפחה נטולת האב במטלות היומיומיות ולעשות סלפי. הולכים לגן – עושים סלפי. נכנסים למקלחת – עושים סלפי. יושבים על הספה ואני מכרסם את השלט של הטלוויזיה – שוב סלפי! אנשים כל כך מפחדים לאבד את הפרטיות שלהם למאגר הביומטרי שהם לא מבינים שהם איבדו אותו מזמן כעשו להם סלפי והעלו לפייסבוק.

אמא מצידה בכל ערב נערכה לשעות הקטנות של הלילה. כשאבא בבית אז השעות הכיפיות שבין השקיעה לזריחה מתחלקות ביניהם, אבל עכשיו, כשהיא לבד בלילה וכל העוזרים חזרו לבתיהם היא צריכה להתמודד לבד עם פעמיים "אמא, תביא לי מים", ארבע פעמים "נפל לי המוצץ!!" ופעם אחת של התעוררות באימה כשאני עומד ליד המיטה שלה בשקט, מביט בה בעיניים גדולות ונושף לה על האוזן. אין ספק, השעות הכי מסעירות של היום הן בכלל בלילה!

אז כמו שאמרתי, אל הבית גויסו כל בני המשפחה המורחבת. והם לא משמשים רק כנהגי הסעות, הם גם עוזרים בתוך הבית עצמו. בזמן שאבא כבש את הג'בלאות אנו נהנינו מארוחות ערב טעימות, מגוונות ומלאות פפריקה חריפה כי נראה שזה התבלין היחידי שסבתא מכירה, משירותי כביסה וגיהוץ של סבא שכבר מזמן לא רואה מי יודע מה ובגלל זה כל הגופיות שלי עכשיו בצבע ורוד, וכמובן איך אפשר לשכוח – שירותי החתלה.

אפשר ללמוד הרבה דברים לפי איך שאנשים מחתלים אותך. לדוגמא, סבתא כל כך משופשפת בנושא ההחתלות שהיא עושה את זה ביד אחת תוך כדי קיפול כביסה ודיבור בטלפון עם דודה חורפית מבאר שבע. הכל טוב ויפה ואין לי בעיה שהיא מסוגלת לעשות כל כך הרבה דברים בבת אחת, אבל למה היא צועקת בטלפון כל הזמן? זה שהדודה חורפית גרה בבאר שבע ואנחנו מנתניה זה לא אומר שהיא לא תשמע אותה וצריך לצעוק. אבל זו לא הבעיה העיקרית, הבעיה האמיתית מגיעה מהעובדה שסבתא היא מהדור הישן. מהדור שהשתמשו בחיתולי בד רב פעמיים לילדים. אותם חיתולים ששטפו, ניקו ותלו לאחר השימוש כשעוד לא הומצאו טיטולים חד פעמיים וכשהילדים קמו השכם בבוקר והלכו קילומטרים בשביל לחלוב את הפרות – אולי זאת הסיבה שבגללה היא לא משתמשת כמעט בקרם החתלה וכבר שבוע הטוסיק שלי אדום כמו של בבון מצוי מהספארי.

לעומת סבתא, דודה שלי חרצית, שהיא סטודנטית רווקה בת 27, כנראה לא החליפה חיתול יותר פעמים ממספר האצבעות על כף ידה. איך אני יודע? זה פשוט מאוד, בכל פעם שהיא הניחה אותי על השידת החתלה היא שמה כפפות חד פעמיות, משקפי צלילה, הביטה לשמיים וקראה שמע ישראל. דודה חרצית באמת חמודה, כל פעם מחדש היא הזדעזעה ממה שהטוסיק החמוד שלי ידע לייצר. אילו רק ידעה איך לעסתי לה את התיק של לואי ויטון וששפכתי שם את המעדן של הגמדים היא היתה מזדעזעת עוד יותר.

בסופו של דבר, לאחר שבוע שלם בו העבירו אותי מיד ליד כמו שק תפוחי אדמה אבא חזר סוף סוף הביתה – שזוף, שמח וקורן מאושר. אני לא זוכר מתי ראיתי את אבא עירני כל כך. כאילו התעורר משינת יופי. הוא חיבק אותי חזק, אמר שהתגעגע אליי מאוד ואני בתגובה רטנתי כי הוא הסתיר לי את הטלוויזיה. גם את אמא הוא חיבק חזק, הם התנשקו והתחבקו, ואמא לעומתו היתה נראית אפילו עוד יותר מאושרת, כמו אחרוני אנוסי ספרד ששיחררו אותם מהכלא של המחתרת הבסקית.

כולנו שמחנו בבית, במיוחד שראינו שאבא חזר עם הרבה מתנות. לי הוא קנה כומתה ירוקה, לאחותי דרגות של רב"ט ולאחי הקטן גרביים אפורות מידה 46. טוב, אין ספק שהדיוטי פרי במילואים לא כזה אטרקטיבי, אבל זה הרבה יותר טוב מהמעיל דובון, הדיסקית והגומיות לנעליים שהוא קנה לנו פעם קודמת.

באמת שזה לא משנה, העיקר שכולנו יחד עכשיו והמילואים של אבא נגמרו. או כמו שהוא קורא להם "התרומה השנתית של אבא לצבא". או בעצם, אם נרצה להיות יותר מדויקים, כמו שאמא קוראת להם – "החופשה השנתית של אבא לעצמו".

צילום:The U.S. Army, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2016, והיום עברתי טקס פגני קדום בגן ואני בספק אם במשרד החינוך מאשרים כאלו דברים – היום הייתי אבא של שבת. כבר בבוקר חשדתי שזהו אינו יום שגרתי. כמו בחגים, גם הפעם הלבישו אותי בחולצה לבנה, מכופתרת ולוחצת ושלחו אותי מיוזע ומקטר לשחק עם שאר הילדים בגן. כשאמא זיהתה שאני רץ לכיוון החצר היא הזהירה את הגננת שלא תיתן לי לשחק בחול כי זו חולצה של לה-קוסט (LACOSTE). לה-קוסט מסתבר זה השם של התנין שיש לי על החולצה. בדיוק כמו שלסוס בחולצה אחרת שלי קוראים ראלף. אני יודע את זה כי כל פעם שאבא רואה שאני לובש את החולצות האלו, הוא מרים ידיים לשמיים ואומר שעם כל התנינים והסוסים על החולצות שלי, החולצה שהכי מתאים לו ללבוש עכשיו היא חולצה עם סמל של חמור.

שעת המשחקים נגמרה בגן וריכזו את כל הילדים בחדר אחד. רק אותי שמו במרכז, מול שולחן עם מפה לבנה. הגננת התקרבה אליי בחיוך והניחה על ראשי כיפה סרוגה. פה חשדתי. נראיתי כמו הכלאה של צלחת לווין הפוכה ומתנחל העונה לשם אלקנה. מצד אחד שמחתי שאני במרכז העניינים, אבל מצד שני חרדה גדולה החלה לצוף בגופי, במיוחד כשנזכרתי שבפעם האחרונה שעמדתי לפני הרבה אנשים במעמד כזה והיתה מעורבת מפה לבנה וכיפה חתכו לי את הבולבול. חששתי.

עם כל הכבוד לנועל'ה ושיערה המתנפנף, איך אני יכול להתחתן עם מישהי שבוכה בכל פעם שמביאים לה גמבה בארוחת צהריים. אני אוהב גמבה. ומעבר לזה אני גם לא מכיר אותה! איזו משחת החתלה היא הכי אוהבת? באיזו שעה היא הכי אוהבת להתעורר בשבת? ומה היא חושבת על העונה השניה של אנריקה?! ובכלל, איך אפשר לבנות מערכת יחסים עם בת. אלוהים אדירים, איכס, היא בת!

הושיבו את נועל'ה לידי, מול השולחן עם המפה הלבנה ושתקנו. רגזתי. אם הייתי יודע שנולדתי לשבטים פרימיטיביים בהם מתחתנים בגיל כזה צעיר הייתי מבקש בגלגול הנשמות להיוולד כג'ירפה. גם לא צריך להתחתן, גם גבוה בשביל לקחת עוגיות מהארונות במטבח, וגם אף ילד לא יודע לומר כששואלים אותו "איך עושה ג'ירפה?" –גם רווק, גם שבע וגם ייחודי, מה יותר טוב לי מזה. הדבר היחידי שעצר אותי מלהפוך את השולחן ולנוס כל עוד נפשי בי מהחופה הכפויה היתה החלה החמה שהניחו מולנו. אדי חום יצאו ממנה והריח שלה מילא את החדר. כל מה שרציתי זה לקפוץ ראש לתוך החלה ולטרוף אותה. ככל שעברו השניות וריח החלה סיחרר את ראשי גמלתי בהחלטה שבכדי להתענג עליה כנראה שאצטרך להתחתן כדת וכדין. זו ההקרבה שלי. וזה בסדר לי, אני רוצה את הפחמימה הזו. נראה לי שבגלגול הבא לא אבקש להיות ג'ירפה, אבקש להיות משהו שגורם אושר לאנשים, אבקש להיות פחמימה.

בזמן שבלוטות הרוק שלי עבדו שעות נוספות סיימה הגננת את השירים והברכות. ואז זה הכה בי, הבנתי מה התפקיד שלה, היא הרב. אומנם רב רפורמי, אבל עדיין, היא הרב. ועכשיו היא באמת הולכת לחתן אותי. להפתעתי, היא לא החלה בשבע הברכות אלא קראה לאחד הילדים הישובים בחדר. לצערי היא קראה דווקא לילד שאני הכי שונא. לאויב התמידי שלי – יהלי. מסתבר שיהלי הארור הוא האורח של שבת ולכן הוא צריך לעמוד לידי וליד החלה. לא הכלה, החלה. שזה עוד יותר גרוע. אני באמת שלא סובל את הילד הזה, מעצבן עם חננה שכל מבוקשו זה לחטוף צעצועים של אחרים. מה הוא נדחף עכשיו? מילא שלוקח לי כל הזמן את הצעצועים, מילא שייקח ממני את התפקיד של אבא של שבת, אבל מה עם החלה? עכשיו אני צריך להתחלק בה גם איתו?! ארורים הם חיי הנישואין!

הגננת זיהתה שהרוחות מתחילות להתלהט והרימה את החלה החמה לאוויר, בצעה אותה וחילקה לי, לכלתי ולאורח הלא רצוי. נגסתי בחתיכת החלה שהוגשה לי. אוי, איזה טעם היה לחלה. המרקם שלה, הקריספיות שלה, יכולתי לאכול ממנה עד בלי די. אני לא מבין למה מלידה הכריחו אותי לינוק חלב ולא חלה. אין ספק שלא יהיו יותר מלחמות בעולם אם כולם יאכלו חלות חמות. אני אפילו שונא קצת פחות את יהלי כשהפחמימה זורמת בעורקיי.

בסוף הטקס, התפזרנו וכל אחד הלך לדרכו. נועל'ה הלכה לחברות שלה ואני חזרתי לריב עם יהלי. הדבר היחיד שנשאר לא פתור בעיניי היתה השאלה – מי זו שבת? כל הזמן דיברו על שבת. הכריזו שאני אבא שלה ונועל'ה היא אמא שלה. אבל לא ראיתי אותה בשום מקום. וגם לא הראו לי תמונה. מכיוון שעשו לה כל כך הרבה כבוד אז הנחתי ששבת היא ילדה ממש חמודה ונחמדה. עכשיו שנועל'ה ואני ההורים שלה, אנחנו צריכים לדאוג לה לכל צרכיה. אין ספק שזו מחויבות גדולה. לדעתי זו הולכת להיות משימה די פשוטה, הרי כל מה שצריך זה לעשות קידוש עם כיפה, לאפות חלה טעימה ולהזמין אורח מעצבן שרץ עם חננה בגינה. אני באמת לא מבין הורים שמקטרים שקשה להם, ושהם עייפים ומותשים. אפילו שלא הכרתי אותה, שבת נראית ילדה ממש נוחה ושכל מה שצריך זה לקבל אותה באהבה. אם באמת זה כל מה שצריך, אז זה מה זה קל להיות הורים.

צילום:Pieter van Marion, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2016, וכל בוקר אני מרגיש שאני הולך פחות לגן ויותר לחדר מיון בבית החולים בלינסון. בימים האחרונים השגרה בגן מתחילה בבידוק בטחוני. המוני ילדים נוהרים בזה אחר זה, נכנסים דרך שער העץ והגננת והסייעות עומדות בשורה ומסננות אותנו – מי מורשה להיכנס ומי חוזר אחר כבוד הביתה בגלל שיש לו חום, עיניים אדומות או סתם ליכלך את החצאית של הסייעת בעוגיית שוקולד.

לתחושה שאנחנו נמצאים בתוכנית ריאליטי כבר התרגלנו. הסייעות מצלמות אותנו בכל מקום בכדי להראות להורים אחר כך איך שיחקנו, איך אכלנו ואיך תקענו גרעפס בסוף הארוחה. אבל בימים האחרונים הוסיפו לתוכנית הריאליטי משהו חדש ומפתיע, הוסיפו לנו גם הדחות! בכל בוקר מגיע לגן ילד אחד פחות. כנראה הודח בגלל שלא ידע לשחק את המשחק ולהיראות בריא. האחרונה שהודחה הייתה יעלי הקטנה שהגיעה עם אף אדום מצינון, עיניים אדומות בהתאמה ואמא אדומה מבושה שלחשה לה באוזן: "לא משנה מה קורה, אל תגידי שנתתי לך ארבעה נורופן הבוקר". יעלי הסתובבה כמו זומבי בשעה הראשונה אך נשברה מהר תחת החקירה של הסייעות ובעזרת שוחד של כדור שוקולד. היא לא הספיקה אפילו להישאר לארוחת הצהריים ואמא שלה היתה כבר צריכה לבוא לאסוף אותה.

המצב כרגע בגן הוא שהגננת והסייעות עוקבות אחרי הנעשה, בוחנות את ההתנהגות שלנו ורק מחכות לרמז הקטן ביותר למחלה. בהתחלה חשבתי שהן עושות זאת כדי לבדוק שאנחנו משחקים יפה ולא רבים, אך רק לאחר מכן הבנתי שהן בודקות איזה ילד יוצא מהדמות הבריאה שלו ופורש לפניהן את העובדה שהוא חולה. אווירת טרור יש בגן, מהחשש שידיחו אותי לא רק שאני לא משתעל אני אפילו לא מפהק. רק שלא יחשבו שאני חולה וידיחו אותי.

היום בבוקר כשהיינו בגינה קטפתי פרח מהערוגה והרחתי אותו. לקחתי נשימה מכל הלב והרחתי ריח מתוק וחזק. הבעיה התחילה שכנראה לקחתי יותר מדי אוויר, הריח החזק של הפרח עבר מהאף אל הפה שלי ומשם לגרון ותחושת מחנק קלה דיגדגה לי בגרון – הרגשתי כאילו מיליוני אבקנים שוחים לי בגרון ודורשים שאשתעל. אבל שיט, אסור לי! ידעתי שאם אשתעל ישר כל הראשים יסתובבו אליי, ומיד יסיקו שאני חולה – לך תסביר אחר כך שאתה לא חולה ואפילו לא אלרגי. אפילו לא לקרדית האבק.

הריח היה חזק מדי, בקושי יכולתי לעצור את עצמי, סתמתי את הפה וכיווצתי את השפתיים, מנסה להשתעל בפה סגור ללא הצלחה. הסייעת הביטה בי, לחיי הנפוחות והפרצוף המבוהל שלי כנראה הסגירו אותי. היא קלטה אותי. בתמורה פקחתי עיניי לרווחה וכיסיתי את הפה שלי עם שתי הידיים. היא החלה להתקרב, המשכתי לעמוד עם הידיים על הפה, מרגיש שהאבקנים מתחילים להיכנס יותר ויותר אל תוך הגרון. ניסיתי להחזיק מעמד עוד קצת… ועוד קצת… עד שלא יכולתי יותר וידיי נפתחו לצדדים ובתרועה רמה מילאתי את חלל החדר בשיעול גדול. שרר שקט גדול השיעול שלי, כולם הפנו אליי את מבטם. את השתיקה החדה חתכה זעקת אימה: ״תיפסו אותו!!״, זו היתה הסייעת. ניסיתי להימלט ממנה אך היא קפצה עליי כמו צ'יטה, תפסה אותי והניחה אותי בחדר השני. בבידוד.

מבלי שהספקתי לומר ״מוקסיפן פורטה״ כבר הייתי מונח על השידת החתלה עם מד חום בפה. לאחר כמה שניות הסייעת הסתכלה על התוצאה ולא היתה מרוצה, כנראה העובדה שהוצאתי אותו כל הזמן ושיחקתי איתו לא גרמה לו לעבוד יותר טוב. ״אין מה לעשות, ננסה דרך הישבן״, אמרה והוציאה אחד אחר מהמגירה.

"סליחה?! לאן את הולכת לדחוף את זה??", שאלתי ביני לבין עצמי באימה והתחלתי לרקוע ברגליי כאות מחאה. "מהישבן שלי רק יוצאים דברים, גברת. לא נכנס לשם כלום!", הצהרתי. זה לא עשה עליה רושם. היא תפסה אותי, השכיבה על הבטן והפשילה את הטיטול. הייתי לחוץ. הרגשתי שאני חייב לעשות משהו. כשהיא באה עם המדחום לכיוון הישבן שלי הרמתי את הרגל ובבת אחת העפתי לה אותו מהיד. ואז, כמו בהילוך איטי, הוא התרומם מעלה, מחוץ לידיה, וגם כשניסתה לתפוס אותו לא הצליחה, עד שנפל והתנפץ על הרצפה.

היא הסתכלה עליי בפנים חמורות סבר ואני הסתכלתי עליה בחזרה במבט של: ״למרות שזה נראה כך, יש אפשרות שאני לא אשם בתקרית״. היא התעצבנה, בדיעבד הבנתי שלכל ילד יש את המדחום שלו, ועכשיו כששלי התנפץ אין דרך אחרת למדוד לי את החום. ואם אי אפשר למדוד לי את החום אז אי אפשר להדיח אותי! יאי!

אחת הסייעות נשלחה לרכוש מדחום חדש, כשהיא חזרה כבר היינו כולם בשנת צהריים ואני עשיתי עצמי ישן על המזרון. אף אחד לא יעיר ילד באמצע השינה בשביל לדחוף לו מדחום לטוסיק, יש גבול לטירוף. כשהתעוררתי כבר היתה שעה די מאוחרת וההורים החלו לבוא ולקחת את הילדים מהגן. כבר היה מיותר למדוד לי שוב חום כשעוד כמה דקות באים לאסוף אותי.

כשאמא הגיעה לקחת אותי מהגן, רצתי אליה וקפצתי אל תוך זרועותיה. היא הרימה וחיבקה אותי אך לפתע "אאאפצ'י" גדול ורטוב יצא ממני ועטף חלק נכבד מהחולצה שלה. "זה מאוד מוזר" חשבתי לעצמי, אמא לא פרח ואין לה אבקנים. לפני שהיא הספיקה לנגב את הנשורת הגרעינית שהשארתי עליה יצא לי עוד "אפצ'י" גדול, ולאחריו הגיע שיעול, ואז עוד אחד וגם גירוד בעיניים.

אולי זו הסיבה שאת הערב העברתי במיטה, מתחת לפוך ועם מגבת קרה על הראש. נראה לי שאני באמת חולה אבל לא כזה עצוב לי, זה די מרגיש כמו חופשה – מפנקים אותי, מאכילים אותי וכל הזמן שואלים אותי אם אני צריך משהו. אני חושב שהייתי מוכן להישאר חולה עוד הרבה זמן אילולא היו דוחפים לי כל כמה שעות את המדחום לטוסיק. אבל זה בסדר, אני רגיל שמתעללים בגוף שלי. אחרי שחותכים לך חלק מהבולבול 8 ימים אחרי הלידה, שום דבר אחר כבר לא יכול להפתיע אותך.

צילום:World Bank Photo Collection, ברשיון CC.

יומני הנסיך, השנה 2016, והגיע הזמן להכיר בעובדה המצערת שנכשלתי. כן, אני מקבל עליי את גזרת הגננת וסייעותיה וחדל מלהילחם. שבועיים עברו מאז הקראת גזר הדין ונראה שאין מנוס, ככל הנראה את השנה הקרובה אעביר בעבודות שירות בגן "שמחה וששון פלוס צהרון" בתקווה שאולי יפחיתו לי שליש על התנהגות טובה. להפחתה של השליש קוראים אגב "החופש הגדול".

אם יש דבר טוב במצב הביש שנקלעתי אליו זה שמכיוון שאלו רק עבודות שירות אז אני זוכה לחזור כל יום הביתה אחר הצהריים לזרועותיהם של ההורים שלי. הבוגדים, מיותר לציין, שזונחים אותי בכל בוקר והולכים לעשות חיים משוגעים בג'ימבורי שלהם שנקרא "עבודה". ואני עוד חשבתי להפסיק להתעורר באמצע הלילה בשביל מים וחיבוק. עכשיו אני אראה להם מה זה, עד הצבא אני אתעורר כל יום ב-3 לפנות בוקר ואצרח שנפל לי המוצץ.

בכל אופן, הפעילויות בגן די שגרתיות, כנראה כדי שאני ושאר העצירים לא נתפרע ונתמרד. על אף שזה מוסד ציבורי האוכל טעים ומגוון, באמת שאין לי טענות חוץ מהעניין המעיק הזה שהם רוצים שנאכל בריא כל הזמן. נו באמת, לא מספיק קיבלתי עבודות שירות אז אני גם צריך לאכול בריא עכשיו? זה לא קטע של בני 40? למה ילד בן שנה וחצי צריך להתענות מכריך עם ממרח חרובים במקום שוקולד? אם זה מה שנותנים לנו בשגרה, אני חושש לדעת מה יתנו לנו לאכול בימי הולדת. בסוף במקום במבה וביסלי יחלקו לנו ירקות חתוכים ושייק חלבון עם מלפפון, צ'יה ואסבסט.

גם פרטיות אין בגן הזה. כל הפעילויות מנוטרות על ידי מצלמות שמחזיקות הסוהרות המחייכות. הן מסתובבות בינינו, מצלמות אותנו בחדרים ובגינה והכי חמור זה שהן גם מעבירות דיווחים מפלילים להורים. אתה מלטף שפן? צילום!. אתה נוהג בבימבה? צילום!. אתה הולך לשירותים? צילום!. חלאס! מה אני באח הגדול? תנו לי פרטיות!

אנשים כל הזמן מפחדים מהמאגר הביומטרי, מעניין אם הם דמיינו בכלל איך זה מרגיש להסתובב בחצר של הגן בידיעה שכל דחיפה או נשיכה מתועדת? איזה עולם זה שאי אפשר לנשוך בו אחד את השני. איך אגיד לילדה עם הקוקיות שאני אוהב אותה או לילד החננה עם הנזלת באף שאני שונא אותו אם לא בעזרת נשיכה?!

מיותר לציין שגם עם חוסר הפרטיות התמודדתי בסוף. וכן, גם עם האוכל הבריא. אבל יש דבר אחד שאיני מוכן לעבור עליו בשתיקה – תוכניות הגמילה בגן. בכל בוקר אנחנו מתקבצים סביב הגננת ומתיישבים על כיסאות בצורה של ח'. קוראים לזה שעת המפגש. במפגש יש לכל אחד הזדמנות להתבטא. אני לדוגמא קמתי והודעתי "שלום לכולם, גם אני מכור למוצץ", ולאחר שהתיישבתי כולם מחאו לי כפיים ואמרו בקול "אנחנו אוהבים אותך נסיך!".

הליך הגמילה והפרידה מהמוצץ הוא לא דרמטי במיוחד, הוא פשוט פסיבי אגרסיבי. במקום לקחת לי את המוצץ בכוח הגננת והסייעות מנסות לשכנע אותי לוותר עליו על ידי חיוכים, סיפורים וחיבוקים. "בוא נגיד למוצצי שלום? מוצצי רוצה ללכת לישון? מוצצי צריך ללכת הביתה." ועוד ועוד סיפורים ומעשיות. מיותר לציין שעליי זה לא עובד, "מוצצי רוצה לישון?", אין בעיה, אז תעירו את חבר שלו הרזרבה שנמצא אצלי בתיק. עד שהמוצץ הרזרבה שישן כל היום לא אצלי בפה המוצץ השני לא הולך לישון!

הזמן בגן עובר די מהר, לקראת אחה"צ חוזרים ההורים ומתחילים לקחת את הילדים הביתה. על אף הרגשות המעורבים על כך שזנחו אותנו בבוקר הילדים עדיין נרגשים ורצים אל ההורים. ניסיתי להקים מרד נגד זה, "אם לא הצלחנו מול הסוהרות אז לפחות ננסה מול ההורים" חשבתי לעצמי. מטרת המרד היתה להנביט רגשות אשמה אצל ההורים כדי שבתמורה נקבל הרבה תשומת לב וממתקים. (לא ממרח חרובים, ממתקים אמיתיים, משוקולד!)

בכל מקרה ניסיתי לומר לשאר הילדים לשחק אותה קשים להשגה ולא לרוץ ישר לזרועות ההורים אבל אף אחד לא שמע לי. ילדים, אי אפשר לסמוך עליהם, ברגע שההורה הגיע ישר הילד שכח את המחאה ורץ לקראתו.

למשל היה ילד אחד, ברגע שאבא לו הגיע הוא כל כך התלהב שהוא פשוט עזב את כל הצעצועים שהיו לו בידיים, התרומם בזריזות על הרגליים ורץ אליו בכדי שירים אותו. למען האמת אני די מבין אותו, את הילד הזה, כי למען האמת הילד הזה – הוא אני.

צילום:IamNotUnique, ברשיון CC.