"ותעשה בדיקת זרע, כדאי לך להקפיא את הזרע שלך במידה והוא איכותי"

"מה?"

"להקפיא זרע. הורמונים בגוף משתוללים עם גידול כמו שלך. הגוף משתולל. רוב הסיכויים שהזרע שלך ייפגע אז כדאי שתקפיא אותו ".

רבע שעה לאחר ההודעה המבהילה מהרופא שלי כבר סימנתי ביומן תור לבדיקת זרע לעוד כמה ימים, יום רביעי בבוקר. כשיש לך תור למרפאת זרע ביומן הוא פתאום מרגיש כבד יותר. כל פעם שפתחתי אותו לקבוע פגישה מיהרתי להסתיר את היום המיועד, שאף אחד בטעות לא יציץ ויבחין.

כשהלכתי במסדרונות הייתי משוכנע שכולם מצביעים עליי ולוחשים בקול נמוך: "זה הוא, זה  הוא שהולך לאונן בתשע בבוקר ביום רביעי. כן, לתוך כוס… כן… כן… בדיקת זרע… מסכן".

לבוס שלי הודעתי שאאחר. התפללתי שלא ישאל למה. הכנתי בכל מקרה שלושה תירוצים והסברים והתאמנתי עליהם מול המראה בשירותים כדי שיצאו אמינים. לא נראה לי שהוא האמין לי.

בארץ לעומת זאת, המציאות מעט שונה. כבר מהחניה התפללתי שלא יהיה במרפאה אף אחד שאני חלילה מכיר. קצת בגלל הבושה וקצת בגלל הידיעה שיש 50 אחוז סיכוי שהוא יחכה בתור, מחוץ לחדר האוננות, ויביט בי יוצא לאחר שסיימתי.

הגעתי למרפאה סואנת. שלוש פקידות עמוסות מנסות לנווט עשרות אנשים לחדרים המתאימים בשיא היעילות. מתברר ששיא היעילות כולל שאגה של שמות המטופלים שצריך את התיק שלהם לפקידה שבחדר התיקים הרפואיים, שומעים את רעש הנפילה העמום הזה? זו הדיסקרטיות שלי שהתעלפה.

הפקידה הגישה כוס כמו של בדיקות שתן בשקית נייר והסבירה איפה לשים את הבדיקה לאחר כשאסיים. בעודי מציית ומתרחק לכיוון חדר הבדיקה היא צעקה פעם אחרונה את השם שלי כדי להזכיר שאסור להשתמש בחומרי סיכה. שומעים את צווחת הבהלה הזו? זה איבר המין שלי מתכנס בתוך עצמו ומגלה סימנים ראשונים של חרדת ביצועים.

מסתבר שלפני חדר הבדיקה יש חדר המתנה, שבו יושבים שלושה אנשים ומעמידים פנים שהם לא שם. תמיד יהיו שם שלושה אנשים. הראשון יהיה הטיפוס של ספורטאי הכיתה. יהיו לו משקפי ספורט בצבעים זרחניים, גופיה, כובע בייסבול וקעקוע על השרירים המסותתים שלו. השני זה איגור, הגיל שלו הוא בין 18 ל-57, הוא מרכיב משקפי פלסטיק עבים, חולצה מכופתרת עם שרוולים קצרים, 2 עטים בכיס ונרתיק עור לסלולארי על החגורה. בטוח קוראים לו איגור, ובטוח שהוא יכול לתקן לי את הבעיה של הממיר בסלון. סטטיסטית השלישי חייב להיות ג'ינג'י מחוצ'קן חובש כיפה עם זקן מדובלל שקורא באדיקות בספר תהילים מהווה.

וכך באמת היה. לאחר שהתיישבתי הספורטאי של הכיתה מדד אותי במבטו, הלביש עלי את פוזת "אני מלך הכיתה ואתה הילד החדש. תראה לי שאתה שווה משהו". לא הגבתי ורק בהיתי אלפית שניה בכוס הדגימה שמונחת לידו. שומעים את רעש היניקה המוזר הזה? אלו שאריות הביטחון העצמי שלו שנשאבות החוצה. את שאר הזמן הוא העביר בקריאת התווית שעל שקית הנייר שבידו.

הג'ינג'י קרא באדיקות בספר תהילים הישן. קרא כמה פסוקים, ליטף מעט את זקנו ופזל בעצבנות לכוס הדגימה שלו. מקרה נדיר בהיסטוריה של בן ישיבה שלא מנסה לבדוק אם היית במקרה עם חבר שלו מהישיבה בשריון.

איגור ישב וראשו היה תקוע ברצפה. כנראה נלחם לא להסתכל באף אחד. התבייש המסכן. ואני חשבתי שאי אפשר להתבייש יותר ממני. אחת הפקידות ניגשה לאיגור ולחשה לו בקול שמאפשר לכולנו לשמוע: "אחרי התרומה תעבור במשרד ותשלים את הפרטים שלך".

תרומה? כשהיא יצאה מחדר ההמתנה כבר היה ברור לכולנו מי הוא האלפא בחדר. מי הזכר השליט פה. לא ביישן ולא נעליים. זה לא הספורטאי של הכיתה אפילו שיש לו גופיה. לא בן הישיבה אפילו שאלוהים לטובתו. וגם לא אני. ההוא, המזיע, עם המבט המבולבל. איגור הוא הגבר האמיתי פה. איגור לא בא לעשות בדיקה, הוא בא למכור זרע. לאיגור בזרע יש שחיינים, הזרע שלו נראה במיקרוסקופ כמו הרחוב הראשי של ריו דה ג'נרו בזמן הקרנבל. ולעומתו, הזרע שלנו עמד למבחן איכות, וכנראה שבמיקרוסקופ הוא נראה כמו הרחוב הראשי של ההתנחלות אלון מורה. ביום כיפור.

ראשון נכנס בן הישיבה לחדר האוננות. בערך 10 שניות לאחר מכן הוא יצא. מכונס בעצמו, עם מבט אשם וכוס עטופה ביד. אחריו נכנס איגור. 5 דקות לאחר מכן הוא יצא כשביד אחת שקית עמוסה כל טוב הזרע, ובידו השניה הסלולארי. בעודו מדבר ברוסית מהירה הוא קרץ לי ונעלם מהאופק. הזכר השליט שלנו נטש אותנו. סיים את היומית שלו ונותרנו רק אני והספורטאי של הכיתה.

תורו של הספורטאי הגיע. הוא גייס את שארית המעמד היוקרתי שלו מימי התיכון ותקע בי מבט של "כמה רגעים ואני חוזר. כמו מלך אני חוזר! ". חמש דקות חלפו. ועוד חמש ועוד עשר. תהיתי אם לנקוש על הדלת יהיה מעשה מוסרי אך לפני שהגעתי להחלטה היא נפתחה ודרכה יצא הספורטאי של הכיתה, שבאותו הרגע נראה פחות ספורטאי ויותר כמו חסה עייפה שנשארה במקרר יותר מדי זמן.

תורי הגיע. קמתי ונכנסתי לחדר. חלון ענק מכוסה בוילון מעודפי מכירות הצדקה של ויצו בשנות השבעים, לידו כורסא ישנה, לידה גליל ענק של נייר תעשייתי ומולו מדף שעליו כמה עיתוני פורנו שנראה שיש צורך בזריקת טטנוס לאחר שנוגעים בהם. את הבדיקה עצמה אני לא זוכר, או שאני לא רוצה להיזכר בה. יש לי בלאק-אאוט. לא שזה היה אירוע טראומתי, זה פשוט לא היה מענג בשום צורה. הרגשתי כמו גוש בשר. אני זוכר שסיימתי ויצאתי מהחדר. בעודי יוצא הבחנתי בדמויות החדשות בחדר ההמתנה. דמויות חדשות אך בעלות אותם סממנים – היה את הספורטאי של הכיתה, בן הישיבה ואת איגור.

הם הביטו בי, ואני בתמורה הבטתי בהם. כולנו ידענו למה אנחנו פה, כולנו ידענו כמה מביך זה, וכולנו קיללנו את הרגע שהמזל הרע דפק על הדלת של חיינו. מזל רע שגרם לנו להתמודד עם סיטואציה שמעולם לא חשבנו שתקרה לנו. סיטואציה שקוראת רק לאחרים. קצת כמו תאונות דרכים. כולנו ידענו זאת, חוץ מאיגור כמובן. הוא הגיע כי בנושא הזה לא היה לו מזל רע, גם לא מזל טוב למען האמת, הוא היה פשוט נורמלי. אדם נורמלי עם חיים נורמליים. איך הייתי רוצה להיות איגור עכשיו.

—

טור אורח נכתב על ידי ב' שביקש להישאר בעילום שם.

צילום:Steve Corey, ברשיון CC.

"איזה כיף!, אנחנו בהריון!". כך הודיעה אשתי, לפני 3 שנים לערך ב-4 לפנות בוקר. או לפחות זה מה שהיא אומרת לכולם. 4 לפנות בוקר, כל מה שעניין אותי זה לישון, היא לא יכלה לחכות עם הפצצה הזו לקפה של הבוקר? – איזה מחשבות של דביל היו לי.

אין הורה שלא נמצא בלחץ תמידי מרגע הישמע ההודעה הזו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהריון הראשון. אפשר לדמות זאת לשריקת הפתיחה למרוץ מכשולים בן 9 חודשים בערך, נבחרת זוג ההורים נגד תחלואות העולם. כל כך הרבה אזהרות, כל כך הרבה איסורים שאי אפשר לדעת מאיפה להתחיל. אסור דגים חיים, אסור אלכוהול, אסור לעשן, אסור לרכב על אופניים. וזה רק על קצה המזלג.

תמיד דמיינתי בראשי את ההיריון כתקופה נהדרת. האישה קורנת וזורחת, מקבלת מבטים מחייכים מכל מקום, והגבר – הוא רק שומע בעבודה כמה הולך להיות לו רע בחיים ושיברח כל עוד הוא יכול. לשמחתנו ההיריון הלך לנו די חלק. לאשתי לא היו בכלל בחילות, ולמעט עייפות מצטברת וחוסר נוחות לישון רק על צד שמאל, היא התמודדה יפה מאד. הגיבורה הפרטית שלי.

רווי חוויות משמחות מההיריון הקודם, קבענו תור לרופא הנשים של אשתי להתחלת התהליך. הגענו מוכנים עם כל בדיקות הדם הנדרשות, הרי אנחנו כבר שועלי קרב ותיקים – יודעים בדיוק מה הרופא יגיד וישאל.

"מזל טוב, אתם שוב בהריון, אבל…", אומר הרופא. זה לא מה שציפינו שהוא יגיד. יש משהו במילה הזו, "אבל", במיוחד אם היא מגיעה אחרי משפט עם מילים בעלות משמעות טובה. ועוד כשאתה שומע את המילה הזו מהרופא, משהו בי לפתע נסדק. פתאום לא הכול ורוד, אין את התחושה הזו של היריון קורן וזורח.

"על וירוס CMV שמעתם?" שאל הרופא והמשיך בלי לתת לנו אפשרות לענות. "זה דבר נפוץ אצל מבוגרים, שאפילו לא יודעים לפעמים כי הם חלו בו". מסתבר שההידבקות הופכת מסוכנת מאד כאשר האישה נדבקת במהלך ההיריון או מעט לפניו. ואצל אשתי, בדיקת ה-CMV יצאה חיובית. המשמעות היא כי קיים סיכוי שהעובר יסבול ממחלה מולדת שנעה בין תופעות לוואי זניחות למחלות קשות שקשה לי אפילו לחשוב עליהן.

ישבנו קפואים מול הרופא. לא ידענו כל כך איך לאכול את הצפרדע הזו. אנחנו, זוג צעיר עם ילד בן שנתיים, מה לנו ולזה? איך הגענו למצב הזה? ההיריון הראשון היה כל כך טוב, הילד בריא, אנחנו בריאים. מה עושים עכשיו?

"אסביר לכם מה האופציות שלכם", הרופא מבחין בעיניים הפעורות שלנו מהשוק הראשוני שחטפנו. אולי יש תקווה חשבתי בליבי. בכל זאת אנחנו בשנת 2016, בטח הוא יסביר איזה תרופות לקחת ולכמה זמן ואנחנו נחסל את המחלה האיומה. אך אז הגיע המסמר האחרון. כאילו בתזמון מושלם. כשאנחנו בקרשים, טיפה מנסים להרים את הראש מעל המים, ושוב, מכת אגרוף קשה לבטן.

"רוב הזוגות במצבכם הולכים על הפתרון הפשוט ומפסיקים את ההיריון". שתיקה ארוכה. אני מסתכל על אשתי והיא עליי, לא מאמינים שבכלל קיימת אפשרות כזו. אני לתומי חשבתי שרק ניקח תרופה. אנחנו רק בשבוע 7, רק לפני כמה ימים צהלנו לרגל הבשורה המשמחת שאנחנו בהיריון וכבר היא נלקחת מאתנו? אומנם אנחנו בשבוע מוקדם יחסית אבל כבר חלמנו איך הילד הקטן שלנו הופך לאח בכור וגדול. איך ישחק עם אחות או אח קטנים. איזה בגדים נעביר לילד הבא ואיזה נתרום. ואיך נסדר את החדר שלהם.

"אמרת שיש אופציות, מה האופציות הנוספות?" שאלתי בקול חלש, לא רוצה להאמין שהאפשרות הראשונה היא הפסקת הריון. הרופא הנהן בראשו, "כן. קיים סיכוי של 40% להידבקות העובר. את זה נוכל לאמת רק בבדיקת מי שפיר, בשבוע 21". שבוע 21? שאלתי בלב. זה יוצא 14 שבועות מעכשיו. זה המון זמן. וגם אם נגלה שהעובר כן נדבק לא נוכל לדעת האם יקבל רק תופעות לוואי או יחלה במחלה קשה.

איך אנחנו יכולים לקבל החלטה כזו? איך אפשר להתמודד עם תינוק קטן שבכל רגע נתון יכול לחלות במחלה קשה, או אפילו להיוולד לתוכה? ומה עשינו שזה קרה לנו? לפעמים זה מרגיש שהדברים האלה קורים רק לאנשים אחרים, לחסרי מזל, ופתאום אנחנו הם האחרים. חסרי המזל.

יצאנו מהפגישה עם הראש באדמה. ימים חלפו בשתיקה בבית ולאחר כמה זמן התעשתנו והחלטנו להמשיך למרות הכול. השמחה ברצון לספר להורים על ההיריון הצפוי, הוחלפה בעצב ובקושי לספר על הבשורה המרה. כיצד מספרים דבר כזה? האם הם יבינו? האם יתמכו בהחלטה שקיבלנו?

ומה יהיה עם החברים? כיצד נספר להם? הרי אוטוטו ייראו כבר בטן, ואז לא נוכל להסתיר זאת יותר. כל זה יקרה לפני שבוע 21. אותו שבוע ארור שחקוק לנו עמוק בזיכרון וביומן של כל אחד מאתנו. איך נוכל ללכת ולספר לאנשים שאנו בהריון, ובשבוע 21 נקבל את הבשורה הנוראית מכל. "היינו בהיריון, אבל עכשיו כבר לא", האם זה מה שנגיד? אני לא מצליח לדמיין את עצמי אומר את המשפט הזה. איך מסבירים את הסוד הנורא הזה שהסתרת בבטן כל הזמן הזה.

"אני נורא מפחדת ממה שיהיה" אומרת לי אשתי כל כמה שעות. גם אני מפחד, אני אומר לעצמי בלב. אבל מבחוץ אני חייב להיות אופטימי, אני חייב להראות לה שאני מאמין שיהיה בסדר, גם אם אני לא מאמין בזה בלב שלם. אני חייב להיות חזק עבורנו. אני חייב להיות חזק עבורה.

הימים עוברים, אנחנו מנסים להתקדם ולא לחשוב על זה. אפילו שברור לשנינו שזה לא הולך ואין מצב שלא חושבים על זה. אנחנו מאמינים שיהיה טוב, ושכל זה יהיה בעתיד כזיכרון רחוק שנספר אותו לילד העתידי שייוולד. והלוואי והוא ייוולד בריא. והמספרים יהיו לטובתו והוא ינצח את הסטטיסטיקה. ייוולד לסיפור גבורה. סיפור הגבורה הפרטי שלו, של אישתי, ושל המשפחה הקטנה שלנו.

—

טור אורח נכתב על ידי א' שביקש להישאר בעילום שם.

צילום:felix.mac, ברשיון CC.

"פפפפחחווווווווששש!!", לחצתי על ידית האסלה ויצאתי מהשירותים של המטוס. בדרכי למושב, חלפתי על פני חרדי שהתפלל שחרית, ילד אפאטי עם אוזניות ואימא מפהקת עם תינוק רטנוני על הידיים. התיישבתי ליד אהובתי ואמרתי, "הנה הבוטנים, הכרית והשמיכה שביקשת להביא לך. עכשיו הכל בסדר? נוח לך?!". היא חייכה בהסכמה והודתה לי בציניות על העמל הרב. "את יודעת שאם תלדי עכשיו, במהלך הטיסה, אז הילד שלנו יוכל לטוס בחינם לכל החיים? חסכוני לא?!". היא הרימה גבה. אפשר להבין אותה, היא בתחילת ההריון ולדבר על לידה זה קצת מוקדם. את בשורת ההריון גם כך גילינו לא מזמן וזו גם הסיבה שהחלטנו להקדים את החופשה השנתית. לקחנו בחשבון שהגניקולוג החרדתי שלה לא ירשה לטוס בשמי אירופה הקלאסית בשלבים יותר מאוחרים אפיית התינוק.

לפי המפה בצג של המטוס אנחנו מתקרבים לנחיתה. אני מתחיל לסדר את המושב, מכניס חפצים אישיים לתיק ותוך כדי שאני מפיל דברים על הרצפה ונותן מרפק לנוסע שלידי, אני נתקל בדפים המודפסים של הביטוח שעשינו לטיול. אני מבחין שאהובתי שילמה 150 שקל על הביטוח. 150 שקל? למה כזה יקר? אני תוהה ביני לבין עצמי. אני שילמתי רק 40. אולי זה בגלל שהיא בהריון? אז מה? גם אני שוקל כמו הריונית טיפוסית, ועדיין המחיר של הביטוח עלה רק בחמישה שקלים תחת ההגדרה "מטען חורג". "את בטוחה שזה בסדר שתטוסי במצב שלך?" שאלתי, "את יודעת, עם ההריון והכל, מה יקרה עם תצטרכי רופא מיילד? אומנם עברתי סדנת עזרה ראשונה בעבודה אבל בין זה לבין ליילד אותך על ענן יש פער עצום". אהובתי הורידה את האוזניות וגילגלה עיניים על כך ששוב הפרעתי לה באמצע הסרט וענתה "שום דבר לא יקרה. תפסיק להלחיץ, אני כולה בהריון חודשיים. אנחנו תיכף נוחתים והייתי רגועה עד עכשיו, אז תפסיק להלחיץ…!!". היא החזירה את האוזניות וחתמה את הנושא.

הסתכלתי עליה. בחנתי איך היא מתפתלת מעט ותופסת את הבטן ואמרתי לה באמפטיה "אולי די כבר עם ההוראות?!?! גילינו את ההריון לפני כלום וחצי וכבר יש לך בחילות?! זה לא קצת מוקדם מדי?", הגבתי והמשכתי "את צריכה לצבור קצת ותק הריון, גברת! את לא יכולה להתחיל כבר עכשיו עם הבחילות והכאבי גב. אין לך מספיק פז"מ הריוני!!".

"ס-ל-י-ח-ה?!", אהובתי פערה את עיניה ואת פיה בהתאמה "אם מישהי אחרת תשמע אותך אומר את זה היא תערוף לך את הראש!", עיניה נפערו עוד יותר אפילו שחשבתי שכבר אי אפשר עוד והיא המשיכה להרצות שמהרגע שהאישה בהריון יש את התופעות האלו וזה לא קשור לזמן. ובכלל, לכל אישה יש את התסמינים שלה וזה לא חקוק בסלע, יש בנות שיש להן בחילות מהשבוע הראשון של ההריון ויש כאלו שאין להן בכלל. היא שוב החזירה את האוזניות וסימנה לי שאשתוק. בתגובה קירבתי את הראש הגדול שלי אליה וצעקתי "מעניין מאוד שהתסמינים האלה לא היו כשדילגת כמו איילה בין החנויות בדיוטי פרי!!  זו סתם פינוקציה, את חזקה כמו סוסה וסתם בא לך שאשרת אותך. את רוצה אולי שהטייס יעצור את המטוס כדי שתעשי סלפי עם ענן?!". לא היתה תגובה. היא החליטה שהיא מתעלמת ממני ושום דבר לא יעצור אותה מלקרוא את תקצירי הסרטים שבמסך שמולה. זה רק עצבן אותי עוד יותר. "אני לא קונה את הטריק הזה גברת! זה בדיוק כמו המחזור שלכם, סתם סיבה לצעוק עלינו הגברים ולתת הוראות! די, אני כמו הקוטג', אני פותח במחאה משלי! עד שלא תציגי אישור מרופא שהתסמינים האלה אמיתיים אני בשביתה, שומעת?!".

רגע של שתיקה והיא פתאום מסובבת את פניה אליי. היא רצינית ואני מתחיל להיות מבוהל. אני תוהה מה ואיך היא הולכת להגיד לי שאני טועה ובתוך תוכי אני כבר מכין את עצמי לתבוסה כי רוב הסיכויים שהיא, כמו תמיד, צודקת. לא לא, אני לא מתכוון ליפול בפח הזה שוב. נכון שיכול להיות שבאמת יש לה את התסמינים האלה ואני בסך הכל דביל ועצלן, אבל גם אם כן, זה לא אומר שאני לא יכול לנצח את הויכוח הזה! האגו שלי לא יוכל לספוג עוד ויכוח שהתחיל בקול תרועה רמה והסתיים בקול ענות חלושה.

אני מחליט שההגנה הכי טובה היא התקפה. לא יודע מאיפה היה לי את האומץ אבל שוב קירבתי את פניי קרוב לפניה וצעקתי, "א-ת ש-ו-מ-ע-ת?! אני בשביתה!!". "שמעתי שמעתי! למה אתה צועק?", הגיבה, "האוזניות עדיין לא משמיעות כלום!". לפתע הקברניט של המטוס, שרוב הסיכויים שגם הוא שמע חלק מהמונולוג הקולני שלי, הודיע ברמקול שתיכף נוחתים והוא מבקש מהדיילים לנעול את דלתות השירותים והורה לנוסעים לחגור חגורות בטיחות. "יופי! תראה מה עשית, עם כל השטויות שלך פספסתי את האפשרות היחידה לעשות פיפי!" אמרה.

למען האמת גם אני מרגיש עכשיו שאני צריך ללכת לשירותים. פיפי תמיד הרגיש לי כמו פחמימות, ברגע שאסור לי אז הגוף מתחיל ללחוץ ולרצות יותר. הסברתי את זה לאהובתי והיא ישר תקפה "סליחה?! אתה בהריון?! יש לך אישור מהרופא שיש לך שלפוחית רגיזה?! אתה לא חושב שצריך לעבור מינימום של שעתיים בין פיפי לפיפי?!", שאלה והמשיכה מבלי לחכות לתשובה "אין לך שום סיבה ללכת לשירותים כל רבע שעה! חוצפן! אני לעומת זאת מתה לפיפי, ועכשיו בגללך אני לא יכולה ללכת! לפחות תביא לי כבר את השקית נייר החומה!". שקית נייר? למה לעזאזל היא צריכה עכשיו שקית נייר?, "מה את הולכת להשתין פה בתוכה?" לחשתי בתדהמה שאף אחד לא ישמע, אבל אז היא ישר ענתה "לא! שאלוהים יעזור לי! אני צריכה שקית לבחילה!!!".

צילום:University of Washington, ברשיון CC.

מספר שבועות עברו מאז שדיברתי לאחרונה עם חבריקו. נראה שהוא ואישתו לקחו כמה צעדים אחורה והתרחקו מכל החברים ברגע שהתבשרו על בעיות הפוריות שלו. ניסיתי להתקשר אליו אך בכל הפעמים לא היתה תשובה, כנראה היה עסוק או סתם לא התחשק לו לדבר. זו גם הסיבה למה כל כך התפלאתי שהוא התקשר אליי הערב וקולו היה מעט נרגש, אפילו קצת שמח.

"אחי, הלכנו היום לחד-גדיא!" הוא צהל לפני שהספקתי לשאול לשלומו. התבלבלתי קלות. ניסיתי להבין שוב לאן הם הלכו, "זה לא לאן, זה למי! קבענו תור לדוקטור חד-גדיא, והערב נפגשנו איתו!" הוא הסביר כאילו זה מובן מאליו. מסתבר שאישתו של חבריקו קראה עליו באינטרנט והוא נחשב לנטורופת גדול שעזר להמון גברים עם בעיות פוריות. "אמממ… ואתה באמת מאמין לשטויות האלו?" שאלתי בהססנות והבנתי שמהצד השני של האפרכסת יש בחור שמוכן לעשות הכל בשביל שהם ייכנסו להריון, וזה לא היה משנה אם זה דוקטור חד גדיא או דוקטור בתרי זוזי – העיקר שהזרעונים יגיעו לביצית.

אני מכיר את חבריקו, הוא אדם פרקטי, ודי התקשתי להאמין שהוא משתף פעולה עם הנושא הזה. לא היה צורך בחקירה ארוכה בכדי לגרום לו להודות שלא ניתנה לו ברירה. מהרגע שהתוודעה לבעיות הפוריות, אישתו הסמיכה את עצמה לתפקיד קצינת המבצעים והוא נותר בתפקיד עכבר המעבדה. מהבוקר ועד הערב היא חיפשה באינטרנט אחר מאמרים, פורומים וכתבי עת בנושא, ושמחה לגלות שעל אף המצב הגרוע הם די ברי מזל כי בעידן של היום יש הרבה שיטות וטיפולים שיכולים לעזור – לצערו, בתור מי שנושא את הבעיה לא נותר לו אלא לגלגל עיניים ולהסכים בהכנעה לכל טיפול או תרופה שנקראה בדרכה. מאז החלה בעבודת התחקיר נאסר עליו להניח את הלפטופ על הברכיים מחשש לחימום יתר של האשכים, לחמם אוכל במיקרו מחשש לקרינה בפנים והופסק לו המנוי לקאנטרי מחשש ששוב פעם יקבל כדור טניס לאיזור הרגיש באמצע משחק. "אז כל עוד יש סיכוי שהדוקטור הזה יעשה לנו ילדים וגם יחזיר לי את המנוי לקאנטרי – אני בעד!" כך אמר ואני הסכמתי שבאמת אין מה להפסיד.

חבריקו המשיך וסיפר איך נסע עם אישתו לביתו של דוקטור חד-גדיא במעלה צוריאל אשר על קו הגבול. הוא עצמו היה נרגש ולא אחת התפעם מהנוף ומהעובדה שבנסיעה קצרה אחת הדרך העירונית משתנה אט אט לדרך שוממת, מלאה בסלעים ובשלטים בערבית. כשהצביע על כך בחרדה לאישתו היא ענתה בתגובה "מה יש לך? אנחנו עדיין בפתח תקווה!".

הם נכנסנו דרך שער החצר והלכו בשביל הארוך לכיוון הבית, משני צידי השביל היתה גינה יפה של חול, חצץ ועשבים  שוטים שפעם האחרונה שהשקו אותם היתה כנראה כשגורודיש חצה את התעלה. זו היתה סביבה כל כך מרתיעה שאישתו נצמדה אליו והחזיקה את ידו תוך כדי שהוא מנסה להסתתר מאחוריה. הם הגיעו לדלת, דפקו עליה וחיכו. דממה שררה. הם שוב דפקו על הדלת וחיכו, אך אין מענה. בשלב מסוים חבריקו דפק בטעות חזק מדי עד שנראה היה כאילו בעט בדלת והיא עפה ממקומה. מולו התגלתה ילדה קטנה ודתיה שהסתכלה עליו כלפי מעלה. הוא התכופף אליה במבוכה ושאל "היי, פה זה חד-גדיא?" אך לפני שסיים את המשפט הילדה הקטנה ברחה פנימה והם נותרו בתוך הצריף החשוך, שוקלים בינם לבין עצמם האם לסגת אחורה במהירות או פשוט לברוח בצרחות כל עוד נפשם בם.

"ברוכים הבאים זוג צעיר", נשמע קול חרישי ועמוק מתוך חשיכת הבית. מרחוק התקרבה דמות של אדם מבוגר, לבוש בגדים שחורים ומאובקים עם כיפה גדולה וזקן ארוך מאוד. "בואו, היכנסו", הוא סינן בשקט וטרק אחריהם את הדלת כמי שמבהיר שאין לאן לברוח. הוא הוביל אותם לחלל גדול וריק אשר הכיל ארון ספרי קדושה ושולחן קטן בפינתו. "שבו!" הוא פקד. והם, כצאן לטבח, התיישבו בשתיקה.

חד-גדיא התיישב מולם, הסתכל עליהם, שתק ואז לקח דף לבן והחל לכתוב. לפתע הוא הרים מבטו, הסתכל על חבריקו ושאל "מה הבעיה?". לפני שהספיק לענות קפצה אישתו והחלה לשאת בהתלהבות את נאום חייה על בעיית הפוריות שלו ומצבו הגופני. היה חסר רק שהיא תוציא לפטופ עם מצגת ותסביר בליווי שקופיות וריקוד אומנותי איך הזרעונים שלו מבולבלים ולא מצליחים להגיע לביצית הבודדה והעצובה שלה. לאחר שהיא סיימה להציג גם את תדפיסי קופת החולים, פנקסי החיסונים ואת התמונות מקורס הצלילה האחרון שלהם באילת, חד-גדיא עצם את עיניו והחל ללטף את זקנו באיטיות.

עברו כמה שניות ארוכות של עיניים עצומות וליטוף זקן ולפתע הוא פקח את עיניו, הישיר מבט של ינשוף רוגז ושאל "איך קוראים לכבודו?" – כל אותו הזמן פניו של חד גדיא הביעו אי שביעות רצון, דבר שהעלה בזכרונו של חבריקו את הבעות הפנים של אימו, בכל פעם שחזר מבית הספר עם תעודת סוף השנה. חבריקו מסר את שמו, חד-גדיא נשם עמוק, ואז פנה לאישתו תוך כדי דפיקת אגרופו בשולחן "מהיום את תקראי לו 'צחיה'!". חבריקו ואישתו קפאו במקום, ראשית לא הבינו למה הוא עצבני כל כך ושנית לא הבינו מי זה "צחיה".

לפני שהספיקו לעכל את בשורת החלפת השם, התחיל חד-גדיא לצרוח בקולי קולות "רוחה!! רוחה!! בואי הנה, רוחה!!" ומהדלת צצה בדילוגים קלילים אישה חייכנית וגדולת מימדים, לבושה בסינר ומטפחת על ראשה אשר החזיקה בידה מגש פלסטיק ישן ועליו מגבת מטבח, כוס מים ומחט. רוחה הניחה את המגש על השולחן ולפתע חד-גדיא חטף את ידו הימנית של חבריקו במהירות ודקר את האגודל שלו עם המחט. לפני שהספיק לצעוק "תגיד, אתה מטורף?!" קירב חד-גדיא את הדם המטפטף מהאצבע לתוך הכוס והמים החלו להתמלא בצבע אדום. הוא עטף את האצבע במגבת והחזיר לו אותה. חד-גדיא ורוחה בהו בכוס האדומה מספר שניות, התלחששו ביניהם ולבסוף הדוקטור קבע "יש לך בעיה בדם, אני גם מרגיש את זה בקור של הידיים הקטנות שלך!". חבריקו סיפר לי שבאותה נקודה רצה לענות שקודם כל הידיים שלו לא קטנות, ודבר שני הידיים קרות בגלל שחורף בחוץ, יורד גשם, וגם מכיוון שכל הדרך הם הדליקו מזגן כי היה להם חם מהחרדה שמחבלים יגלגלו עליהם סלעים מאיזו גבעה. אך בסוף הוא החליט שזה ויכוח עקר והמשיך לשתוק.

דוקטור חד-גדיא הוציא עוד דף. הפעם הדף היה מלא ברשימת תרופות והדוקטור החל לסמן V ליד כל תרופה. "אני רוצה שתיקח את זה 3 פעמים ביום, את זאת לפני השינה, 2 קפסולות אחרי פיפי של בוקר…" ועוד. בשלב מסוים היו יותר סימני V על הדף מאשר שמות של תרופות מה שגרם לחבריקו לתהות למה הוא לא נתן לו פשוט את כל הרשימה וזהו. חד-גדיא הושיט את הרשימה, ברפרוף ראשוני חבריקו ספר כ-20 סוגי כדורים שונים. "עד מתי אני צריך לקחת את כל התרופות האלו?" שאל וחד-גדיא ענה מבלי להרים מבטו, "עד מתי שאני אגיד לך". ולא הוסיף יותר מילה.

חד-גדיא הוציא שוב דף לבן תוך כדי שהוא מביט בחבריקו במבט מאוכזב. "אתה לא אוכל טוב!" קבע והחל לשרבט במרץ. "אסור לאכול: עגבניה, חציל, כרוב…", עד פה זה נראה בסדר, גם ככה חבריקו לא היה חסיד של ירקות, "… חלב, יוגורט, גבינות, קפה, סוכר…" פה כבר עלה חשד שהכיוון של חד-גדיא לא הולך להיות טעים במיוחד, "… מלח, עוף, בשר אדום, בשר לבן, פסטה, אורז, ולחם לבן", ועכשיו חבריקו כבר קיבל את רוע הגזרה והבין שחוץ ממים אסור לו להכניס שום דבר לפה. כששאל "אז מה כן מותר לאכול?", חד-גדיא חייך וענה "כוסמת ודוחן".

"כוסמת ודוחן זה לא שמות של ציפורי שיר??" קטעתי לפתע את הסיפור. "ומה עם הנפש? הוא לא נתן איזה ממתק או במבה?", שאלתי וחבריקו ענה שבשביל הנפש מותר לו לנשנש עלי סלרי. פה הבנתי שהסיפור הזה לא הולך ומשתפר וכנראה שגם אצל הגברים אפשר להגיד שבצער יילדו בנים.

חבריקו המשיך את הסיפור ואמר שחד-גדיא הוציא עוד דף לבן והסביר "ועכשיו אני רוצה לתת לך מספר הוראות ומטלות יומיומית", תוך כדי שחבריקו תוהה עוד כמה דפים לבנים ויערות גשם הם ישחיטו עד שיצליחו להיכנס להריון.

ההוראה הראשונה היתה שאסור לחבריקו לעסוק בשום פעילות גופנית. "יש לך מבנה גוף עדין", הבהיר וחבריקו כמעט קפץ באותו רגע לנשק אותו מרוב אושר. סוף כל סוף היה לו אישור רשמי להתבטל ולא לעשות כלום. בנוסף, חד-גדיא הדגיש כמה חבריקו לא רגוע ושיש לו נטייה לאגור דברים בבטן. הוא טען שהמטען הגנטי שברירי ושהוא לוקח יותר מדי ללב. כשנשאל לפי מה הוא הסיק זאת הוא השיב שהוא פשוט רואה. חבריקו שתק, עם תשובות כאלו באמת אין יותר מדי מה לעשות. חד-גדיא בחן אותו שוב מכף רגל ועד ראש ולפתע הרים את ראשו וידיו לתקרה וצעק בהתרגשות "אתה צריך לרקוד!!". לאחר כמה רגעים הוא נרגע והסביר שהדרך הטובה ביותר לשחרר את לחצים היא על ידי ריקוד. חבריקו ניסה להשוויץ שמאז ומתמיד נמשך לריקוד ואף היה ידוע בגיל נעוריו כאחד שמפזז במועדונים, אך בשנים האחרונות העניין נזנח, ואולי זה סימן משמיים שעליו לחזור לרחבת הריקודים בסופי השבוע במקום לצפות בחדשות בפיג'מה.

חד-גדיא התעלם והמשיך במשנתו. הוא הסביר שיש לנוח רוב היום ולישון לפחות שמונה שעות בלילה, וזה משום שהגוף צריך לבנות את עצמו. חבריקו הסכים עם ההוראה החמורה הזו בחיוך רחב ואף ביקש להרחיב את ההוראה ולאסור גם ביצוע  מטלות כגון כביסה, שטיפת כלים, ניקיונות, קניות בסופר ועוד. חבריקו הביט באישתו שנראתה כעוסה ואמר בתמימות "מה, הכל בשביל הילדים, לא?", ובתגובה אישתו הצטרפה לחד-גדיא וגם היא החלה להתעלם ממנו.

חד-גדיא הוסיף ואמר שיש לעשות נשימות כל ערב – הוא הדגים וביקש מהשניים לנסות בעצמם. הם התחילו להתנשף בקצב אבל במקום נשימות התפתח ביניהם דיון קצר האם צריך לשאוף מהפה או מהאף, הדיון הקצר התפתח מהר לויכוח קצר שלבסוף נקטע על ידי חד-גדיא שאמר שכך בטוח חבריקו לא יירגע.

מעבר לנשימות, חד-גדיא דרש שתי הפסקות של רבע שעה במהלך יום העבודה. הוא הדריך וייעץ להסתובב במסדרונות, בחניה, בעליית הגג ובכל מקום שניתן להיות בו לבד ולהירגע. חבריקו קצת סלד מהרעיון של הסתובבות מתחת לבניין של העבודה מחשש שיעצרו אותו על שוטטות, ולכן גמר בליבו שעליו לעבור למקום פרטי ושקט יותר והחליט שיירד לרכבו שבחניון התת קרקעי וינמנם בו כחצי שעה.

לאחר כל ההוראות הללו חד-גדיא התרומם, התקרב אל חבריקו ושם ידו על ראשו. הוא החל למלמל משפטי קדושה וברכות, קולו החרישי החל להתגבר יותר ויותר עם הברכות, וכל ברכה שהסתיימה לוותה בלחיצה חזקה על הראש. חבריקו תהה אם זו פרוצדורה רגילה בברכות או שמט זה מה שגורם לברכה להיכנס חזק יותר. לאחר שחד גדיא סיים הוא הפנה את כף ידו לחבריקו שהבין שיש לנשק את היד, והוא אכן נישק אותה, אך חיש מהר הבין שחד-גדיא בכלל נתן לו את היד בשביל לעזור לו לקום מהכיסא, ובעקבות כך כחכח בגרונו והתרומם במבוכה.

חד-גדיא חייך, טפח על שכמו ואמר "יהיה בסדר… קיבלת עכשיו גם ברכה מרב". בעודו מבולבל, חבריקו החל לצעוד עם אישתו לכיוון היציאה וניסה להבין איך הדוקטור הפך לפתע לרב. רוחה החייכנית קפצה לקראתם בדילוגים וליוותה אותם החוצה. רגע לפני שסגרה את הדלת היא לחשה באוזנם "יהיה בסדר, אתם רק צריכים להיות פתוחים ולהאמין". חבריקו הרים את כתפיו והשיב "לא נותר לנו שום דבר אחר חוץ להאמין…".

"ואתה באמת מתכוון לעבוד על פי כל ההוראות האלה? אתה באמת הולך לרקוד? אתה זוכר שיש לך בעיות גב…", שאלתי תוך כדי שאני מנסה לחבר בין כל הפרטים ההזויים שנאמרו בשעה האחרונה. חבריקו ענה שהוא עדיין מעכל את ההתרחשויות בפגישה ההיא. יש לו תהיות וספקות, אך עם כל הבלאגן, ועל רקע הקושי הגדול שהם חווים כרגע, פתאום לרגע אחד הוא מזהה אור בקצה המנהרה – יש דרך חדשה שהם יכולים לנסות ללכת בה. אומנם באמונה גדולה ובחוסר ודאות, אבל ישנה אפשרות שאולי תצליח לפתור את הבעיה שלהם, ויכול להיות שבסוף באמת יהיה בסדר – הרי מה נותר להם כרגע חוץ מלנסות, לחכות ולהאמין שאולי בסוף גם לסיפור שלהם יהיה סוף טוב.

צילום:RemazteredStudio, ברשיון CC.

אם אתם מנסים להביא ילד לעולם כבר כמה וכמה חודשים, וההיריון המיוחל עוד לא נראה באופק, אתם בוודאי נתונים ללחצים רבים הן פנימיים שלכם והן סביבתיים, כי בישראל בדרך כלל אי אפשר להימנע מהם. אין ספק כי מדובר במצב לא נעים, אבל הדבר המעודד הוא, שיש הרבה מאוד זוגות עם בעיות פוריות, שהצליחו בכל זאת להביא ילדים בשיטות שונות, החל מהזרעות ועד פונדקאות. כאן תמצאו את כל מה שצריך לדעת על הבעיות עצמן ועל האפשרויות שקיימות כיום כדי לפתור אותן.

בעיות פוריות – לא רק אצל אנשים מבוגרים

בעבר היתה נטייה לחשוב, כי בעיות פוריות הן נחלתם הכמעט בלעדית של אנשים מבוגרים, שכבר חצו את גיל הפוריות ומנסים להביא ילד "מאוחר מדיי". היום כבר ברור, כי בעיות אלה יכולות לקרות בכל גיל, ולפי הנתונים שקיימים היום, מספר הזוגות הזקוקים להתערבות כזו או אחרת על מנת להיות הורים – הולך וגדל.

הסיבות לבעיות פוריות

יש הרבה מאוד סיבות שיכולות לגרום לחוסר פוריות, הן אצל גברים והן אצל נשים.

אצל נשים:

שחלות פוליציסטיות – מצב שבו יש הרבה מאוד זקיקים בשחלות ואף אחד מהם לא מצליח להגיע למצב של ביוץ, כך שלא יכול להיקלט היריון.

ביציות "מבוגרות" – זה קורה, אמנם, יותר בגיל מבוגר, אבל זו כבר תופעה רחבת היקף. הביציות של האישה אינן איכותיות, בדרך כלל בגלל הגיל, והן לא מסוגלות להגיע למצב של קליטת הזרע של הגבר.

חסימה בחצוצרה – חסימה בחצוצרה עקב זיהום כלשהו, שמונעת את המפגש בין הביצית והזרע ו/או את המעבר של הביצית המופרית אל הרחם.

בעיות נוספות שיכולות לגרום לאי פוריות אצל נשים הן אנדומטריוזיס (גדילה של רירית הרחם באזורים שמחוץ לרחם), חסימה של צוואר הרחם או בעיות אחרות באזור, מבנה לא תקין של הרחם או סיבות אחרות שלא מצליחים לאתר.

אצל גברים:

פגיעה באיכות הזרע – כתוצאה מבעיות שונות כגון וריקוצלה, זיהומים במערכת הרבייה, נוגדנים שהגוף מייצר נגד הזרע, עישון, בעיות הורמונליות, צריכה מוגברת של אלכוהול, השמנה ועוד.

פגיעות מבניות – אשך טמיר (מיקום לא תקין של האשכים), שפיכת הזרע בכיוון ההפוך, חסימה בצינורות הזרע.

אימפוטנציה – שמונעת מהגבר לקיים יחסי מין.

גידולים שונים במערכת הרבייה ו/או טיפולים כימותרפיים ואחרים – שפוגעים באיכות הזרע.

בעיות לא מוסברות – בעיות שלא ניתן לאתר את הסיבות להן.

הפתרונות לבעיות פוריות

היום אנחנו חיים בעידן של קדמה וטכנולוגיה, המאפשרות גם לזוגות עם בעיות פוריות, ולא משנה אם הן של הגבר או של האישה, להביא ילדים לעולם. האפשרויות העומדות בפניכם הן:

הזרעות – הזרקה של זרע אל תוך חלל הרחם, בתקווה שיפגוש שם את הביצית. הדבר מתגבר על הצורך של הזרע לעשות דרך ארוכה לבדו, ולפעמים בהחלו עוזר להשגת ההיריון המיוחל. הזרעה אפשר לבצע או על בסיס ביוץ טבעי או על בסיס ביוץ שנגרם באופן מלאכותי (אם אין ביוץ טבעי או שקשה לאתר אותו).

הפריות חוץ גופיות – שאיבת ביציות מהאישה והפרייתן בזרעו של הגבר. התהליך מתבצע במעבדה, ואם מושגים עוברים איכותיים, הם מוחזרים לרחמה של האישה בתקווה שייקלטו שם ויביאו להיריון בריא ומאושר.

תרומת ביצית – במקרה של ביציות לא איכותיות של האישה, ניתן לבצע הליך של תרומת ביצית מאישה אחרת והפרייתה בזרעו של הגבר (האב הביולוגי). אם מושג עובר באיכות גבוהה, הוא מוחזר לרחמה של האם המיועדת, בתקווה לקליטה טובה.

פונדקאות – במקרה שבו האם המיועדת לא יכולה לשאת היריון בעצמה מכל סיבה שהיא, ניתן לפנות לשירותי פונדקאות. במקרים כאלה מתבצעת הפריה של הביצית של האם המיועדת עם זרעו של האב המיועד, והם מוחדרים אל רחמה של האם הפונדקאית, הנושאת את ההיריון עבור בני הזוג.

כיום השימוש בשירותי פונדקאות קיבל הרבה יותר מודעות והכרה, כך שמי שנזקק לו בהחלט יכול למצוא אוזן קשבת ודלת פתוחה.

לסיכום – יש לא מעט בעיות פוריות, אבל לשמחתנו הרבה יש גם לא מעט פתרונות. הרבה מאוד זוגות שנתקלו בבעיות פוריות הם היום הורים מאושרים, בין אם הצליחו להשיג היריון בהזרעה ובין אם פנו לשירותי פונדקאות, והרי בסופו של דבר – זה מה שהכי חשוב. אז אם גם אתם סובלים מבעיות אלה ורוצים להיות הורים – אל תתייאשו, כי יש הרבה מאוד דרכים. התייעצו עם רופא הנשים, שמעו על כל האפשרויות, ולכו עם הלב והבטן שלכם, אל עבר היריון מיוחל ותינוק. בהצלחה!

צילום:Sharon Mollerus, ברשיון CC.

“אולי תפוח? לא! תות! כבר כמה דקות לא טעמתי תות! אולי בכל זאת תפוח?! אולי פירות…? מה זה בכלל טעם פירות?!  אם כבר כתבתם על הטופי שהוא בטעם פירות זה לא הגיוני לפרט באיזה פירות מדובר?! יש פה אנשים שאלרגים למנגו למען השם!", אני חושב לעצמי ולוקח עוד סוכריית טופי מהערימה, זה כבר הטופי השלישי מאז שהתחלתי לספור כמה טופי אכלתי, והיד עוד נטויה. זה לא שיש לי משהו אחר לעשות, אני, אהבת חיי ועוד כמה זוגות הריוניים מחכים בסבלנות שהמדריכה של הקורס הכנה ללידה תגיע, היא הודיעה שהיא בפקקים בכניסה לפתח תקווה, שזה דווקא די מוזר בהתחשב בעובדה שרוב האנשים רק רוצים לצאת מהעיר הזו. אהובתי מרוכזת במגזין "לאישה" כל כך ישן ומרופט שכל מה שנשאר ממנו זה תמונת השער וכתבה על "100 שיטות לדעת אם הגבר שלך באמת אוהב אותך", מהצצה קלה בתוכן של המאמר האקדמי הזה לא הבחנתי בשיטה הכי פשוטה – אולי פשוט לשאול אותו? בכל מקרה, הנייד שלי על 10%, משמע אסור לגעת בו כדי שתשאר מספיק סוללה ל-WAZE בשביל לצאת מפתח תקוה. המבטים של הזוגות האחרים נראים כאילו הם מחפשים מישהו לפתח איתו שיחה, חס וחלילה שזה יהיה איתי, אני לא בנוי לשיחות מסדרון או נפש, עוד בילדות לא היה לי סבלנות לחבר דמיוני אז על אחת כמה וכמה אני לא הולך להתחיל עכשיו. מבחינתי נשארנו אהובתי, אני והטופי. אוי! אני רואה טעם חדש שעוד לא ניסיתי בשולחן ממול!

ההתלבטות הקשה לגבי טופי נוסף עדיין בשיאה, יש שיקולי בעד ונגד, אך נראה שהגעתי להכרעה שכדאי שאעצור את עצמי – מספיק עם הטופי, אולי המדריכה תביא איתה עוגיות עבאדי וחבל שאהרוס לעצמי כבר עכשיו את כל התאבון. לפתע נפתחת הדלת של חדר ההמתנה, אור גדול מתפרץ פנימה ואני מסיט את המבט הצידה ומתקשה לראות. לחדר נכנסת אישה מרשימה וגבוהה, על רגליה נעלי עקב שעושים אותה עוד יותר גבוהה, שיערה אסוף בשתי מקלות סושי ולצידה גבר גבוה, חטוב, שופע שיער גולש על הראש ונטול שיערות לגמרי בחזה. אני ועוד שתי הריוניות לטשנו מבטים ופערנו פינו לרווחה ואני חושב שאף פלטתי "וואו" קטן בטעות. רק בליטה קטנה בבטן של הגברת, שדומה יותר לברבור מאשר לבת אדם, מצביעה על כך שהיא בהריון – אם היא לא היתה בקורס הכנה ללידה הייתי חושב שהיא פשוט אכלה קצת יותר מדי בארוחת צהריים ותו לא. מיותר לציין שהזוג המלכותי נראים רעננים מתמיד, עם חצי חיוך ושלוות נפש. קצת מדכא בזמן שכל שאר הזוגות בחדר עדיין עייפים ומנומנמים, מי בגלל יום עבודה ארוך ומי בגלל שהיא סוחבת עובר בגודל של כדור פיזיו בבטן.

הרגשת סלידה עולה בקו ישר עם הפרצוף המתעקם שלי. "היא בטח בשבועות הראשונים של ההריון", אני חושב לעצמי, "סתם חדורת מוטיבציה, מה יש לה לעשות פה? אין לה מספיק פז"מ הריוני בשביל להסתובב בינינו בכלל.", אני חושב והאף שלי ממשיך להתעקם. ״אני? אני בדיוק מתחילה חודש שישי״, הג'ירפה החיננית מחייכת ומשיבה למישהי שניסתה לפתח שיחה. גם איתי השואלת ניסתה לשוחח מקודם אך התחמקתי ממנה בגלל לא היתה לידה צלחת טופי. "חודש שישי?!", אני מתפלא ביני לבין עצמי, זה נראה שאני העליתי בהריון הזה יותר ממנה. מתסכל. הדבר הבוגר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו תוך כדי שאני מתחיל לשנוא אותה הוא לנסות למצוא מה דפוק בה כדי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי. אולי היא בהריון בסיכון בגלל שהיא לא אוכלת שום דבר? בטח אנורקסית, מסכנה… אולי יש לה סכרת הריון? אולי סתם טחורים?! לכל אחד בעולם שלנו יש איזושהיא בעיה שהוא מתמודד איתה, איזו צרה קטנה או גדולה. כל אחד סוחב בבטן משהו מעיק ומציק, וזה לא קשור דווקא לכמות הטופי שהוא תקע. רובנו מכירים בעובדה שהדשא של השכן ירוק יותר, ושאם רק נתקרב, נוכל לראות שהדשא יבש בחלק מהמקומות ושצומחות שם יבליות. כל אחד מאיתנו מתעורר בכל בוקר לסרט בכיכובו, אם מישהו מסודר כלכלית אז אולי הוא בודד חברתית, אם הוא שופע חברים אז אולי יש לו מחלה כרונית וכו' וכו', לא פגשתי בימיי מישהו שלא נאבק במשהו, וכנראה שגם המסכנה הזו סוחבת משהו. מבחוץ היא נראית מושלמת ורעננה עם בליטה קטנה של הריון, אבל בטח היא סובלת מצרבות וכאבי רגליים. לעזאזל, אפילו לי יש כאבי רגליים מההריון הזה. ״למען האמת אין לי בחילות בכלל, בנתיים אני לא מרגישה את ההריון הזה בכלל״, היא מצחקקת ואני מקרב לפה עוד טופי. אני לא יודע את מי אני מתעב יותר, את ההריונית המושלמת או את הנודניקית שממשיכה לשאול אותה שאלות. לא רק שהדשא של לא מכוסה יבליות הוא גם מצמיח עצים טרופיים! ובן זוגה בעל עצמות הלחיים והקול הרדיופוני מוסיף, ״היא נראית עכשיו אפילו יותר טוב ממקודם, קלילה ונמרצת…״ – קשה לי לשמוע את הסוף של המשפט כי בדיוק הכנסתי לפה שני טופי בבת אחת. אומרים שמתוקים הם סוג של נחמה, ואני מזמן איבדתי את ספירת הטופי שלי, אבל נראה שהנחמה היחידה שתעזור תהיה בצורה של עגורן שייפול על הבניין וישלח את כולנו לעולם שאין בו עייפות או עודף משקל. "יש רק דבר אחד שמציק…" הוא מוסיף ואוזניי מתעוררות בתקווה לשמוע איזו רוע גזרה נפלה בחיקם. ״אנחנו צריכים למכור את המכונית ספורט ולהחליף בגלל העגלה של התינוק לג'יפ״. את החיוך הרחב שלי אני לא מצליח להסתיר, מצאתי את היבלית בדשא שלהם! ידעתי! כמו תמיד, אין מישהו שלא סוחב משהו, גם להם יש צרות! אה! זה לא שרציתי שיהיה להם רע, חלילה. אבל אילו שאלו אותי, הייתי אומר שכל זה לא היה קורה אם גם הם היו קונים פורד פוקוס 2008. מליסינג. תנחומיי בראנג'לינה, עולם כמנהגו נוהג ולכל אחד יש את הצרות שלו. אפשר להציע לכם טופי?!

צילום:Byron Wigfal, ברשיון CC.

"מאמי, אני מתלבטת לגבי דולה", אמרה אהבת חיי והתיישבה לידי על הספה. הסטתי את המבט מהטלויזיה ובצורה רגועה השבתי, "מה הבעיה יפתי? יש עכשיו מבצע חמישים אחוז הנחה בהום סנטר, לא?". קימוט המצח שלה הבהיר שאנחנו לא על אותו העמוד. היא התחילה להסביר שדולה זה לא סט מברגות ושהיא בעצם אשת מקצוע שמלווה את ההריון – היא מדריכה, מייעצת וניתן לשוחח עימה על כל הדילמות שעולות ואז ישר הבנתי, "אז למה לשלם? בואי נשתמש בסמדר! גם ככה היא כל הזמן מתנחלת אצלנו וגומרת את הפריכיות אורז, לפחות עכשיו יהיה לה שימוש!".

אהובתי לקחה נשימה ארוכה והמשיכה, היא ניסתה שוב להסביר מה זה דולה, מה תפקידה ושאם לא אשאב את הפריכיות כמו הוריקן קטרינה אז אולי הם גם לא ייגמרו כל כך מהר. היא טענה שדולה היא לרוב בחורה, דמות מקצועית שמלווה את התהליך ואף מתקשרת במידת הצורך עם בית החולים בתקופת ההריון ואף בשבועות שלאחר מכן. ישר התרעמתי, מה עם כל המאבק לשיוויון מגדרי? למה אין דולה ממין זכר? ואם יש, קוראים לו דול? בסבלנותה היא הרגיעה שיש גם כאלה אבל הרבה פחות. אני יכול רק לנחש שזה מכיוון שבשעת הלידה האישה נמצאת בכאבים כה חזקים, ושיש מצב שהיא לא כל כך מחבבת את הבעל שהכניס אותה להריון, על אחת כמה וכמה את כל המין הגברי, והיא לא צריכה עוד חמור גדול עם עיני עגל מול הפנים שלה שילטף וירגיע אותה – היא עוד יכולה בסוף לחנוק אותו.

לדעתי אם יש סיבה שיכולה להפוך את הקערה על פיה ולשכנע אותי שצריך דולה אז זה בשביל הצירים, כי כשהם מתחילים אז אתה רוצה שתהיה לך האפשרות להתקשר למישהו ולצרוח בפאניקה שאין לך מושג מה צריך לעשות. זה גם חוסך את הטרטורים והנסיעות לבית החולים כי הרבה פעמים גם ככה מחברים את האישה למוניטור, בודקים זמני צירים ואומרים לך בפיהוק שזה לא הולך לקרות היום – רק החיסכון של הדלק לכל כיוון מכסה את העלות של הדולה, ואפילו קצת עוזר לאיכות הסביבה כי בכל הקשור למיחזור אני עדיין מתבלבל ולא יודע מה לזרוק לפח הירוק, הכחול  או הכתום.

ואולי יש עוד סיבה, כללית יותר, שנובעת מהעידן בו אנו חיים. העידן שבו השבטיות נעלמת במדינות מערביות, וחלקנו עוברים עם המשפחה הקטנה לגור בדירה עוד יותר קטנה, שלא כמו בעבר הרחוק כשכל המשפחה הרחבה חיה ביחד. אני מניח שפעם, כשגרו בחמולה ולהריונית היו שאלות, אז היא פשוט  ניגשה לזקנת השבט והתייעצה עימה, ואם לא היא אז לדודה שיש לה עשרה ילדים שבנוסף גם יודעת לקרוא בקפה או בעצם הזנב. היום כמעט אין את זה – הרי במידה וההריונית כורעת ללדת ואובדת עצות, היא לא תשלח את בעלה לפורום של תפוז בכדי להבין אם כדאי לצאת לבית חולים או לא, וגם אם היא תרים טלפון לאמא שלה או לאחיות שלה, יש מצב שהן לא יצליחו לעזור לה – כי זה גם נעשה בטלפון ולא פנים מול פנים וגם בגלל שבחלק מהמשפחות הידע השבטי לא הצליח לשרוד את חילופי הדורות. ואולי בגלל זה קל לנו יותר לסמוך על מישהו מקצועי שעבר הכשרה מאשר לפעול לבדנו. ולפעמים זה אף עדיף, כי כשאישה זקוקה להכוונה וסיוע, דווקא דולה שבוחנת את הנתונים מהצד בצורה אובייקטיבית ורגועה יכולה לעיתים לתת תשובה טובה יותר מאמא שלקחה חצי כדור ציפרלקס מתוך התרגשות.

העידן של היום כל כך עמוס באפליקציות שמנסות לקרב אותנו אחד לשני, לגרום לנו להיות נגישים וזמינים במרחק של אלפי קילומטרים, ועדיין, עם כל הקרבה הזו אנחנו רק מתרחקים. יש עדיין משפחות ששומרות על קשר חזק וזה מעולה, כולם מתייעצים עם כולם ומגדלים את כולם, אבל יש גם כאלה שלא, שהתחילו להתרחק ומתראות רק בימי שישי או בחגים. ואם זה כך, וראשי השבט מאבדים את תפקידם בעולם ולו רק בגלל המרחק הפיזי, אז זה לא פלא שאת החינוך נתנו לגננות, את ההקשבה לפסיכולוגים ואת שיחות המוטיבציה למאמנים האישיים – זה היה רק עניין של זמן שגם את התמיכה של ההריון והלידה נמסור למישהו חיצוני. וזה לאו דווקא לא בסדר, יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל נראה לי שלפני שיוצאים החוצה ומתחילים לחפש, אולי כדאי להסתכל פנימה ולבדוק אם יש מישהו קרוב שדווקא כן יכול למלא את התפקיד. ואולי זה פשוט צריך להיות אני? הרי זה לא שאני לא מסוגל לתמוך, לייעץ, לתקשר מול רופאים, ללטף, להביא מים ולעזור בתהליך? אז מה אם אין לי נסיון –  גם לאדם וחוה לא היה נסיון ועדיין הם הביאו שני ילדים לתפארת… או לפחות אחד לתפארת, השני די מהר התדרדר לעבריינות נוער ונחשד בהריגה על רקע של כבוד המשפחה. בסופו של דבר, אם נבחן את העניין בצורה הבסיסית והטבעית ביותר שלו, לו רק נסתכל כמה מאות שנים אחורה, יש סיכוי שבחלק מהמקרים ניווכח שבשאלה מי הכי מתאים להיות הדולה של האישה – התשובה הפשוטה והכי טבעית תהיה, שהכי מתאים זה הבן זוג שלה.

צילום:Johan Blomström, ברשיון CC.

צילום:Claus Rebler, ברשיון CC.

אני וחבריקו בחתונה של חבר משותף, הנשים שלנו משמחות את הכלה ואנחנו נשענים על הבר עם בירה ביד וסופרים כמה מתוך כל הנוכחים מקריחים ושמנים יותר מאיתנו. לפתע ניגש אלינו חבר ישן ושואל "מה נשמע?". וזהו. זה היה כל כך מדהים שלרגע התבלבלתי וגמגמתי "כמה עלה לי הרכב?!". זה היה כל כך מבלבל כי איכשהו אחרי שהתחתנתי אנשים הפסיקו לשאול אותי לגבי מצבי הפרטי והחלו לפנות אליי אך ורק ברבים – "מה שלומכם?", או כפקידה של אישתי, "נו, איך האישה? עדיין סובלת אותך?".

בנוסף, נראה כי מהרגע שיש לך טבעת על האצבע בכל פגישה אקראית תמיד תצוץ איזושהי שאלה טרחנית ורכלנית בקשר לחיי המין שלך. השאלה הזו היא דינמית ומבחינה מתמטית יש לה פרמטר אחד שעל פיו היא משתנה, הפרמטר הוא מספר הילדים שיש לך, לשם הנוסחא נגדיר את הפרמטר הזה באות ז'. למשל, כאשר אתה נשוי טרי ואין לך ילדים בכלל אז שואלים אותך "נו, אז מה עם ילדים?". כאשר יש לכם ילד אחד ומתחילה לצוץ לך כרס קטנה ואישתך החליפה את התסרוקה לקארה אז שואלים אותך "נו, מתי תעשו לו אח?". כאשר עשיתם לו כבר אח, עלית שתי מידות במכנסיים, התחלת להקריח ואישתך קיצצה, חימצנה את כל השיער שלה לסגול והחליפה מקצוע למורה לתנ"ך אז שואלים אותך "נו, מתי תעשו לכם בן זקונים?". אחרי הילד השלישי לרוב יבואו אליך כבר בטענות "נו, מתי תפסיקו עם הילדים ותתחילו להקדיש יותר זמן לעצמכם? אתה ממש השמנת ותגיד, אישתך זו לא רבקה זוהר?!". אין מה לעשות, המסקנה היא שאי אפשר לרצות אף אחד והסיכוי להתחמק מהשאלות האלו גדול כמו הסיכוי לשיחות שלום עם טהרן.

השלב השני של "נו, מה עם ילדים" קורה לאחר שנה-שנתיים של נישואין, בשלב הזה אתם כבר לכל הדעות זוג ותיק ועמיד ולכן השאלה הקלילה הזו עוברת מהפך חד ונהפכת למעט מאיימת. ואת האיום הזה אני מזהה על פניו של חבריקו בכל פעם שמישהו הגיע אליו ושאל אותו. לחבריקו הרי יש סיבה לדאגה, רק לפני כמה שבועות הוא ואישתו התבשרו שלזוגיות הרגועה שלהם הצטרפו מתחת לרדאר גם בעיות פוריות. תוך כדי השאלה אני מזהה שצבע פניו של חבריקו אט אט מלבין ואת גלגלי מוחו מתחילים לעבוד שעות נוספות בכדי לצאת עם תשובה חלקלקה שלא חושפת את מצבו החסוי. לדעתי, במקומו הייתי מתלבט בתשובות כמו: "ששש… לא מדברים על זה…", בתוספת חיוך ממזרי של "אני ואישתי עושים סקס מהבוקר עד הלילה ואם אני לא אוכל איזה קרקר אני תיכף מתעלף פה", לבין "ששש… זה בתהליכים…", בתוספת קריצה של "אני ואישתי בדיוק סיימנו סקס בחניון פה למטה אז כדאי שתתחיל לרשום צ'ק לבריתה", או בכלל לפנות לתשובה הקלאסית של "אנחנו מעדיפים להתעסק כרגע בקריירה וילדים יכולים לבוא אחר כך" בתוספת חיוך מר של "אני ואישתי לא מקיימים יחסי מין, פעם אחרונה שראיתי אותה היה בסקייפ לפני שבוע ובכלל נראה לי שהיא התאסלמה". הערב חבריקו בחר באופציה אחרת לגמרי. הוא פשוט מלמל בג'יבריש כמה מילים תוך כדי שהוא שותה מהבירה ורוב האנשים פשוט הנהנו בחיוך, גם הם קלטו כבר מתחילת הערב שעם כל הרעש והמוסיקה גם ככה אי אפשר לשמוע כלום.

אנשים לא מבינים, או לא רוצים להבין, שהשאלות הללו רק מלחיצות את הזוג הצעיר. אותו זוג צעיר שעד לפני שנה עוד התווכח האם ההזמנה לחתונה צריכה להיות ממלכתית או צבעונית ומהפכנית, וגורמות לו להעדיף להתחיל לספור ימי ביוץ ולהשתין על ערכות בדיקת הריון מאשר באמת להנות מסקס בריא, צעיר ולעיתים פומבי. אף אחד לא רוצה להיות חריג, וממילא הרוב רוצים ילדים אז הלחץ החיצוני הזה רק גורם לזוג למהר ולהצטרף לסטטיסטיקה של זוג פלוס ילד תוך שנה וחצי, וזאת אף על פי שאין להם כסף לא לאוכל ולא לדירה, והם נאלצים לגור אצל ההורים של הכלה במרתף ליד חתול בשם יוסי.

אבל עם כל הלחץ והשאלות, הבעיה באמת מתחילה כאשר מצטרפות עובדות שבאמת צריכות להלחיץ. חבריקו לדוגמא, סטטיסטית לא יכול לתרום להבאת ילדים לעולם. זה לא שהוא לא רוצה, פשוט מתוך בדיקת הזרע שעשה עלה ש-0% מהזרעונים שלו הם תקינים, זאת אומרת ש-100% חריגים – לאחד חסר זנב, לאחר יש רק עין אחת וכל השאר בכלל מקווים להיות כדוריות דם אדומות. אנשים כמוהו נתקלים בלחץ מסוג אחר, זה לא לחץ של "אני צריך להביא ילדים כמה שיותר מהר בכדי שירדו ממני" אלא זה לחץ של "איך אני יוצא מהסיטואציה הזו בלי שמגלים שאני לא יכול להביא ילדים אף פעם". הרי השעון מתקתק, ואם הם לא יתחילו להביא ילדים תוך שנתיים-שלוש משבירת הכוס בחופה אז אנשים יתחילו לשאול שאלות ואולי לבקש את הכסף בחזרה. מעבר לכך, אם הוא לא יתחיל להמציא תשובות מראש אז מתישהו מישהו יעלה על הגמגום שלו וזה יכול להוביל לשאלה הנוראית מכל – "מה? יש לכם בעיה?!".

נראה לי שבמצבים הללו הכי גרוע זה להגיד את האמת. באמירת האמת, אתה גם מביך את עצמך, אתה גם מביך את הצד השואל, ואתה גם מתחיל להיות מסומן. כל אחד צריך למצוא את השקר הטבעי לו, שקר שהוא חצי אמת וחצי לא קשור למציאות, שקר שיתגלגל לך טוב על הלשון ולא יראה כמצוץ מהאצבע. לדוגמא, זה לא חכם להגיד שהכל בסדר ואישתך בהריון בחודש שישי אם היא יושבת לידך מופתעת עם סקיני ג'ינס, מעשנת, שותה בירה ודופקת קומבינציית סושי בגודל של בקתה יפנית. אבל זה בסדר להגיד שאתם מחכים עם זה קצת בגלל שאישתך בדיוק בונה את הקריירה שלה, אף אחד לא צריך לדעת שהיא מוקדנית בבזק. ברגע של פרטיות הצעתי את זה לחבריקו והוא הסכים בכניעה "זה פשוט נורא שהשקר הוא תמיד טוב. זה לא משנה מה השגתי בחיים, אני חושש שמעתה והלאה תמיד יקטלגו אותי בכך שיש לי בעיות פוריות ורק אחר כך על פי מי שאני באמת". ולצערי זה נכון, זה שלא משנה מה השגת בחייך, בין אם אתה נראה טוב, גבוה, חכם, עשיר ובעל קווי אורך ורוחב של אל יווני, ברגע שאתה עקר אתה ישר תתפס כמכוער, קירח, נמוך, עם משקפיים. מעין שילוב של פקיד מס הכנסה ומורה לגאוגרפיה. כל הדברים שהשגת ותשיג בעולם הזה ילוו במדבקת אזהרה שאומרת שמהאגן ומטה אתה לא שמיש.

אני מניח יד על כתפו ומזמין לנו שני צ'ייסרים, אין כמו אלכוהול כדי להעביר טעם רע בפה. חבריקו מסתובב אליי, מרים את הצ'ייסר וכאילו רוצה לסכם את הנושא ולא לדבר עליו יותר הערב. הוא אומר, "אתה יודע… לצערי, האיש שאני הכי קשור אליו אך גם הכי מרוחק ממנו הוא אבא שלי. ואיכשהו אף על פי שאנחנו מדברים רק מדי כמה שבועות הוא תמיד מצליח לגמור אותי, לרסק אותי, ולפרק אותי חתיכה אחר חתיכה כל פעם מחדש כשהוא שואל – 'נו? מתי אני אהיה סבא?'. ואתה יודע למה זה הכי מצער אותי? כי כמה שזה אבסורדי ומצחיק, מעניין מה הוא היה חושב אם היה יודע שאין דקה שלא עוברת לי בראש השאלה 'נו? מתי אני אהיה אבא?'". לחיים.

צילום:DenisDenis, ברשיון CC.

יום שני לאחר הלידה. מחלקת יולדות. אני ואהבת חיי רכונים מעל עריסת הרך הנולד ושוברים את הראש איך לעזאזל נקרא לו. מותשים ועייפים אנחנו מבינים שחייבים להחליט עכשיו כי חלון ההזדמנויות שלנו עומד להיסגר. זה לא שפקיד משרד הפנים דופק על דלתנו – אנחנו פשוט לאחר יום ארוך וקשה והתינוקי בדיוק סיים לינוק וזה נותן לנו בערך 13 דקות לפני שהוא שוב מתעורר ומעיר את כל המחלקה יחד איתו.

היינו בטוחים שיהיה לנו יותר קל להחליט על השם. לפני הלידה היו לנו כמה שמות אהובים על הכוונת וחשבנו שכשהתינוקי יגיח החוצה לעולם אז בטוח אחד מהשמות יתאים לו יותר, בין אם לפי מבנה הפנים, צבע השיער או הצבע של הקקי – משהו בטוח יסמן לנו לאיזה שם הוא הכי מתאים. אומנם בלידה הקודמת גם פעלנו בשיטה הזו, אך בסוף מלאך נגלה בחלום לאהובתי ולחש לה שם חדש לגמרי שבכלל לא היה ברשימה. בהחלטה דמוקרטית שלה עם עצמה היא טרפה את רשימת השמות וזרקה אותה לפח והחלטנו לבחור לפי מצוות המלאך – אך בואו לא נבלבל את עצמנו בעובדות וננסה שוב פעם את אותה השיטה.

לצערי, בלידה הזו נתקלנו בבעיה חדשה. הבעיה לא הייתה שהשמות שבחרנו מבעוד מועד לא התאימו, הבעיה היתה שכל השמות התאימו לפרצוף הקטן והחמוד הזה שדחוס בתוך כובע גרב של הגנב מבגדד. היו לנו כמה אופציות לשמות והוא התאים לכולם! הוא התאים לאופציה המודרנית, האופציה התנכית, האופציה הדו-מינית, האופציה שקשורה לעונה ומזג האוויר ואופציית מורשת האבות בה הוא אמור להמשיך את השם של סבא שלו. אומנם לא שמעתי על הרבה אנשים שהעפילו לאוורסט ועשו אקזיט של 50 מליון דולר עם השם מורדכי אבל הסבא היה איש טוב, חכם ומצליח אז זה היה בסדר לנו.

לאחר סיום השלב הראשון רוב הסיכויים שתמצאו את עצמכם עם רשימת שמות מצומצמת אך עדיין איכותית ומספקת אלא אם כן אתם מצפים ללדת שביעייה. בשלב הזה אתם צריכים להתחיל לבצע סינון יסודי יותר ולברר מה המשמעות של כל שם ושם. שיטוט זריז באינטרנט יציף אינספור אתרים שמתיימרים לנבא מה יהיה אופיו וסיפור חייו של הרך הנולד וכל זה רק לפי השם שלו. הכל טוב ויפה אבל הבעיה שבאתרים האלה לרוב יהיה כתוב שהתינוק יהיה ״כריזמטי, יצירתי, חביב, דעתן, נהנתן״ וכו' וכו' אבל באף אחד מהם לא תמצא שום מידע פרקטי שיכול לעזור. אם נהיה מציאותיים לרגע, לא באמת מעניין אותנו שהילד יהיה חביב וחייכן, הרי גם ככה בגיל ההתבגרות הוא לא יהיה חביב אלינו ההורים ובטוח שלא יחייך אלינו. מה שכן מעניין זה שיהיו לו ציונים טובים. למשל השם "עמית", ממש לא מעניין אותי שהתינוק יהיה שובב וסקרן, מעניין אותי אם יהיו לו גזים או לא. הייתי מצפה לכל הפחות שבעמוד של "עמית" יהיה מידע אינפורמטיבי כמו:

עמית (שם לבן) – נולד בדרך כלל במשקל 4 קילו, בוכה רק בלילה, מערכת עיכול של עובד בניין, בתיכון יסתובב עם נוער עברייני וייפול לסמים קשים, לאחר צבא יהגר לברלין, יתגרש, יהיה נמוך קירח ועם משקפיים.

עמית (שם לבת) – חביבה, סבלנית, אוהבת את כולם, תיפול לזנות, בגיל שלושים תופיע כגופה בסדרות משטרה אמריקאיות, תפתח מרכז סיוע להורים עובדים מתעשיית הפורנו, תאהב לצייר, ליצור בחימר ולשחק באש. טבעונית.

כאמור בסוף התהליך נשארנו עם רשימה מצומצמת מאוד של שמות אך עדיין לא ידענו מה להחליט. לא נשאר לנו הרבה זמן אז החלטנו לנסות להשתמש בסטטיסטיקה פשוטה. התחלנו להיזכר אילו אנשים מצליחים, חכמים או סתם אנשים טובים אנחנו מכירים, ושהם בעלי אחד מהשמות שנמצאים ברשימה. ולעומתם, חיפשנו גם אילו אנשים שלא שפר עליהם מזלם נמצאים ברשימה חלילה ושאותם יש לנפות. זה עזר לנו להשאיר שמות מועדפים ולצמצם את השאר. ההוא יש לו דוקטורט ומשרד מצליח מוסיף הרבה ניקוד לאחת מהאופציות ברשימה ואילו השני שיש לו בעיית השמנה וריח גוף רע מעיף לאלתר אופציה אחרת מהרשימה. לבסוף נשארנו עם שני שמות ממש מוצלחים. אבל מה נעשה עכשיו? יש רק תינוק אחד ויש שני שמות, ואף על פי שזה עובד מאוד טוב אצל טבחים בצבא, עם שם של ילד אי אפשר לעשות שבוע-שבוע.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. העמקנו את החקירה והתחלנו לבדוק מי מהשמות נמצא ביותר רשימות כמו רשימת השמות של מפקדי טייסות חיל האוויר לדורותיהם, חתני פרסי נובל, ממציאים דגולים, סטארטאפיסטים, שחקני טלנובלה וכו'. אך עדיין לאחר נבירה מתמשכת מאזן השמות נשאר זהה. על כל מפקד אוגדה שצלח את התעלה היה ספורטאי אולימפי שהחזיק בשם הנגדי. עמדנו אחד מול השנייה, מעט אובדי עצות וקצת מיואשים והחלטנו לעשות את המעשה ההגיוני ביותר שנשאר לעשות – להטיל מטבע.

כן. קצת הזוי שהחלטה גורלית כמו שם של ילד תיקבע על פי הטלת מטבע אבל אנחנו לא נתנו למטבע להחליט איזה שם יינתן לילד, הטלנו מטבע מכיוון שגדולים וחכמים מאיתנו סברו שבעת הטלת מטבע, מרגע הנסיקה ועד שלבי הנחיתה בחזרה, באותה שברירית השניה בה המטבע כמעט ומגיע בחזרה ליעדו, האדם פתאום מבין מהי נטיית הלב האמיתית שלו. אתה מבין איזה צד של המטבע אתה באמת רוצה שייצא ולאיזה שם אתה מתחבר יותר.

אז זרקנו את המטבע. הוא התעופף כלפי מעלה ונחת בחזרה. יד ימין שלי כיסתה את המטבע שעל יד שמאל. לא הזזתי אותה, לא העזתי להרים אותה בכדי לראות על איזה צד הוא נפל. שתקנו. הסתכלתי לעבר אהבת חיי והיא אליי בחזרה. נשמנו עמוק והחלטנו להגיד ביחד את השם שליבנו בחר. שתקנו עוד קצת ולבסוף אמרנו ביחד את השם שכל אחד החזיק בראשו. לשמחתנו, או יותר נכון למזלנו, זה היה אותו השם. נשמנו לרווחה, סוף כל סוף החלטנו! תחושה של הקלה מילאה אותנו והתחבקנו, עברנו עוד שלב במסלול המהיר של ההורות. המשכנו להתחבק, שמחים שבחרנו את השם ושמחים אף יותר שהתינוקי עדיין לא התעורר. לפתע אהבת חיי דחפה אותי מעט, אחזה בכתפיי והסתכלה עליי בבהלה. "מה קרה?!" תהיתי ואז היא הטילה את הפצצה הגדולה – "אבל לא בחרנו עדיין שם שני!!".