חבריקו מתמודד עם בעיות פוריות ועם השאלה "נו, מה עם ילדים?"

אני באירוע חברתי עם חבריקו ומתעוררת אצלו אחת החרדות שכל גבר עם בעיות פוריות נתקל בהן, החרדה מהשאלה הנוראה – "נו, מה עם הילדים?". איך אתם הייתם מגיבים?

אני וחבריקו בחתונה של חבר משותף, הנשים שלנו משמחות את הכלה ואנחנו נשענים על הבר עם בירה ביד וסופרים כמה מתוך כל הנוכחים מקריחים ושמנים יותר מאיתנו. לפתע ניגש אלינו חבר ישן ושואל "מה נשמע?". וזהו. זה היה כל כך מדהים שלרגע התבלבלתי וגמגמתי "כמה עלה לי הרכב?!". זה היה כל כך מבלבל כי איכשהו אחרי שהתחתנתי אנשים הפסיקו לשאול אותי לגבי מצבי הפרטי והחלו לפנות אליי אך ורק ברבים – "מה שלומכם?", או כפקידה של אישתי, "נו, איך האישה? עדיין סובלת אותך?".

בנוסף, נראה כי מהרגע שיש לך טבעת על האצבע בכל פגישה אקראית תמיד תצוץ איזושהי שאלה טרחנית ורכלנית בקשר לחיי המין שלך. השאלה הזו היא דינמית ומבחינה מתמטית יש לה פרמטר אחד שעל פיו היא משתנה, הפרמטר הוא מספר הילדים שיש לך, לשם הנוסחא נגדיר את הפרמטר הזה באות ז'. למשל, כאשר אתה נשוי טרי ואין לך ילדים בכלל אז שואלים אותך "נו, אז מה עם ילדים?". כאשר יש לכם ילד אחד ומתחילה לצוץ לך כרס קטנה ואישתך החליפה את התסרוקה לקארה אז שואלים אותך "נו, מתי תעשו לו אח?". כאשר עשיתם לו כבר אח, עלית שתי מידות במכנסיים, התחלת להקריח ואישתך קיצצה, חימצנה את כל השיער שלה לסגול והחליפה מקצוע למורה לתנ"ך אז שואלים אותך "נו, מתי תעשו לכם בן זקונים?". אחרי הילד השלישי לרוב יבואו אליך כבר בטענות "נו, מתי תפסיקו עם הילדים ותתחילו להקדיש יותר זמן לעצמכם? אתה ממש השמנת ותגיד, אישתך זו לא רבקה זוהר?!". אין מה לעשות, המסקנה היא שאי אפשר לרצות אף אחד והסיכוי להתחמק מהשאלות האלו גדול כמו הסיכוי לשיחות שלום עם טהרן.

השלב השני של "נו, מה עם ילדים" קורה לאחר שנה-שנתיים של נישואין, בשלב הזה אתם כבר לכל הדעות זוג ותיק ועמיד ולכן השאלה הקלילה הזו עוברת מהפך חד ונהפכת למעט מאיימת. ואת האיום הזה אני מזהה על פניו של חבריקו בכל פעם שמישהו הגיע אליו ושאל אותו. לחבריקו הרי יש סיבה לדאגה, רק לפני כמה שבועות הוא ואישתו התבשרו שלזוגיות הרגועה שלהם הצטרפו מתחת לרדאר גם בעיות פוריות. תוך כדי השאלה אני מזהה שצבע פניו של חבריקו אט אט מלבין ואת גלגלי מוחו מתחילים לעבוד שעות נוספות בכדי לצאת עם תשובה חלקלקה שלא חושפת את מצבו החסוי. לדעתי, במקומו הייתי מתלבט בתשובות כמו: "ששש… לא מדברים על זה…", בתוספת חיוך ממזרי של "אני ואישתי עושים סקס מהבוקר עד הלילה ואם אני לא אוכל איזה קרקר אני תיכף מתעלף פה", לבין "ששש… זה בתהליכים…", בתוספת קריצה של "אני ואישתי בדיוק סיימנו סקס בחניון פה למטה אז כדאי שתתחיל לרשום צ'ק לבריתה", או בכלל לפנות לתשובה הקלאסית של "אנחנו מעדיפים להתעסק כרגע בקריירה וילדים יכולים לבוא אחר כך" בתוספת חיוך מר של "אני ואישתי לא מקיימים יחסי מין, פעם אחרונה שראיתי אותה היה בסקייפ לפני שבוע ובכלל נראה לי שהיא התאסלמה". הערב חבריקו בחר באופציה אחרת לגמרי. הוא פשוט מלמל בג'יבריש כמה מילים תוך כדי שהוא שותה מהבירה ורוב האנשים פשוט הנהנו בחיוך, גם הם קלטו כבר מתחילת הערב שעם כל הרעש והמוסיקה גם ככה אי אפשר לשמוע כלום.

אנשים לא מבינים, או לא רוצים להבין, שהשאלות הללו רק מלחיצות את הזוג הצעיר. אותו זוג צעיר שעד לפני שנה עוד התווכח האם ההזמנה לחתונה צריכה להיות ממלכתית או צבעונית ומהפכנית, וגורמות לו להעדיף להתחיל לספור ימי ביוץ ולהשתין על ערכות בדיקת הריון מאשר באמת להנות מסקס בריא, צעיר ולעיתים פומבי. אף אחד לא רוצה להיות חריג, וממילא הרוב רוצים ילדים אז הלחץ החיצוני הזה רק גורם לזוג למהר ולהצטרף לסטטיסטיקה של זוג פלוס ילד תוך שנה וחצי, וזאת אף על פי שאין להם כסף לא לאוכל ולא לדירה, והם נאלצים לגור אצל ההורים של הכלה במרתף ליד חתול בשם יוסי.

אבל עם כל הלחץ והשאלות, הבעיה באמת מתחילה כאשר מצטרפות עובדות שבאמת צריכות להלחיץ. חבריקו לדוגמא, סטטיסטית לא יכול לתרום להבאת ילדים לעולם. זה לא שהוא לא רוצה, פשוט מתוך בדיקת הזרע שעשה עלה ש-0% מהזרעונים שלו הם תקינים, זאת אומרת ש-100% חריגים – לאחד חסר זנב, לאחר יש רק עין אחת וכל השאר בכלל מקווים להיות כדוריות דם אדומות. אנשים כמוהו נתקלים בלחץ מסוג אחר, זה לא לחץ של "אני צריך להביא ילדים כמה שיותר מהר בכדי שירדו ממני" אלא זה לחץ של "איך אני יוצא מהסיטואציה הזו בלי שמגלים שאני לא יכול להביא ילדים אף פעם". הרי השעון מתקתק, ואם הם לא יתחילו להביא ילדים תוך שנתיים-שלוש משבירת הכוס בחופה אז אנשים יתחילו לשאול שאלות ואולי לבקש את הכסף בחזרה. מעבר לכך, אם הוא לא יתחיל להמציא תשובות מראש אז מתישהו מישהו יעלה על הגמגום שלו וזה יכול להוביל לשאלה הנוראית מכל – "מה? יש לכם בעיה?!".

נראה לי שבמצבים הללו הכי גרוע זה להגיד את האמת. באמירת האמת, אתה גם מביך את עצמך, אתה גם מביך את הצד השואל, ואתה גם מתחיל להיות מסומן. כל אחד צריך למצוא את השקר הטבעי לו, שקר שהוא חצי אמת וחצי לא קשור למציאות, שקר שיתגלגל לך טוב על הלשון ולא יראה כמצוץ מהאצבע. לדוגמא, זה לא חכם להגיד שהכל בסדר ואישתך בהריון בחודש שישי אם היא יושבת לידך מופתעת עם סקיני ג'ינס, מעשנת, שותה בירה ודופקת קומבינציית סושי בגודל של בקתה יפנית. אבל זה בסדר להגיד שאתם מחכים עם זה קצת בגלל שאישתך בדיוק בונה את הקריירה שלה, אף אחד לא צריך לדעת שהיא מוקדנית בבזק. ברגע של פרטיות הצעתי את זה לחבריקו והוא הסכים בכניעה "זה פשוט נורא שהשקר הוא תמיד טוב. זה לא משנה מה השגתי בחיים, אני חושש שמעתה והלאה תמיד יקטלגו אותי בכך שיש לי בעיות פוריות ורק אחר כך על פי מי שאני באמת". ולצערי זה נכון, זה שלא משנה מה השגת בחייך, בין אם אתה נראה טוב, גבוה, חכם, עשיר ובעל קווי אורך ורוחב של אל יווני, ברגע שאתה עקר אתה ישר תתפס כמכוער, קירח, נמוך, עם משקפיים. מעין שילוב של פקיד מס הכנסה ומורה לגאוגרפיה. כל הדברים שהשגת ותשיג בעולם הזה ילוו במדבקת אזהרה שאומרת שמהאגן ומטה אתה לא שמיש.

אני מניח יד על כתפו ומזמין לנו שני צ'ייסרים, אין כמו אלכוהול כדי להעביר טעם רע בפה. חבריקו מסתובב אליי, מרים את הצ'ייסר וכאילו רוצה לסכם את הנושא ולא לדבר עליו יותר הערב. הוא אומר, "אתה יודע… לצערי, האיש שאני הכי קשור אליו אך גם הכי מרוחק ממנו הוא אבא שלי. ואיכשהו אף על פי שאנחנו מדברים רק מדי כמה שבועות הוא תמיד מצליח לגמור אותי, לרסק אותי, ולפרק אותי חתיכה אחר חתיכה כל פעם מחדש כשהוא שואל – 'נו? מתי אני אהיה סבא?'. ואתה יודע למה זה הכי מצער אותי? כי כמה שזה אבסורדי ומצחיק, מעניין מה הוא היה חושב אם היה יודע שאין דקה שלא עוברת לי בראש השאלה 'נו? מתי אני אהיה אבא?'". לחיים.

צילום:DenisDenis, ברשיון CC.