לא מתנצל: "אני רוצה בן שימשיך את השם שלי"

אני לא יודע לשחק כדורגל, לא יודע מה זה נבדל, אבל ברור לי שאני רוצה בן מהסיבה הכי ראשונית ופרימיטיבית שיש – ואני לא מתבייש בזה.

יש טעם לפגם בבדיקה רפואית שסופרים בה אצבעות, אוזניים, עיניים ושעולה אלפיים שקל. כדי להצדיק את המחיר השערורייתי הזה רופאי הנשים קוראים לבדיקה 'סקירת מערכות', בדיוק כמו שהמוסכניקים קוראים להחלפת שמן ומים במנוע 'טיפול עשרת אלפים'. אני הייתי גובה על זה הרבה פחות, הרי גם ככה כל מה שצריך לעשות זה לספור כמה אצבעות יש לעובר ולהציג תמונה שנראית כמו מפה אסטרולוגית על צג של טלויזיה. ככל שהרופא משתמש ביותר מסכים ואפקטים במהלך הסקירה ככה אתה לאט לאט מבין שהצ'ק שתרשום יהיה גדול יותר. הוא יקריין ויצביע על הצג שרואים עכשיו את הראש, והנה הידיים, והאף הקטן, וכמובן שאהבת חיי תתרגש שהעובר קיבל את האף שלה ואז הגניקולוג יתנצל שהוא התבלבל וזה לא האף אלא הלבלב, ורק אני לא אצליח להבין על מה כולם מסתכלים, ואולי בכלל אני מסתכל על המסך הלא נכון. קטונתי מלהבין למה צריך לרדת לרזולוציה כזו גבוהה של בדיקה, מה זה מעניין אותי שיש לו עשר אצבעות בידיים? – כי אם הקמיצה תהיה חסרה אז נמסור אותו לאימוץ?! ואם נגלה שיש לו רק יד אחד אז הוא לא יצליח בחיים, תראו איך טרומפלדור התפרסם! וכמובן שבסוף הבדיקה גם מקבלים דיסק צרוב שרוב הסיכויים שיעלה אבק על אחד המדפים בבית – הדיסק הזה כל כך מיותר, שאם מתישהו יחליטו לקיים במדינתנו הקטנה אוליפיאדה של דברים מיותרים אז הוא יהיה מתמודד מוביל למדליית זהב. הוא, ואותם המדבקות הקטנות והמעצבנות שמדביקים לנו על התפוחים בסופרמרקט.

…אני צריך שמישהו ימשיך את השם שלי. כשהבנות מתחתנות הן בדרך כלל מאבדות את שם המשפחה שלהן לטובת הדביל שהן התאהבו בו. כשהבן שלך מתחתן זה אחרת, הוא ימשיך את שם המשפחה הלאה, וכך גם בנו וכך גם הבן שלו.

אותי למען האמת כל מה שעניין זה לדעת האם הולך להיות לנו בן או בת. בהריון הראשון מאוד רציתי שתיוולד לנו בת וכך גם יצא. אין התחלה קלה מזו, בנות הן הרבה יותר עדינות מבנים. הן לובשות שמלות, שרות ורוקדות להנאתן בשקט ובנועם. הדבר היחידי שצריך לזכור עם בנות זה שבגיל ההתבגרות צריך לעקור את כל הדלתות בבית מהצירים שלהן. זה עדיין הרבה יותר קל מאשר אצל בנים, מצד אחד אתה צריך לדאוג ששום מתבגר מחוצ'קן לא יממש איתה פנטזיות מאחורי דלת סגורה, אבל מצד שני אתה לא חרד שמתישהו תשחרר אותה ממעצר כי היא גנבה שקיות שוקו מהמכולות בבוקר שאחרי לג בעומר.

בהריון הזה לעומת זאת רציתי בן, רציתי שינוי. הרגשתי שהאבהות שלי מספיק חזקה ונוכחת ואני כשיר להחליף חיתול לתינוק עם בולבול בין הרגליים. ילד שני ממין זכר אחרי ילדה ראשונה ממין נקבה זה מתכון למשפחה רגועה. רוב הסיכויים שלא יהיו לשניים חיכוכים יותר מדי והם יהיו חברים טובים. אני מאמין בזה כי אני עצמי נולדתי אחרי אחות בכורה. הסתדרנו מצוין וכמעט ולא רבנו, חוץ מויכוחים קטנים פה ושם ואותה הפעם שהיא שיכנעה אותי להכניס את האצבע לשטקר של החשמל. כמובן שיש גם חסרונות, בן אחרי בת משמעו שיש לקנות צעצועים ובגדים חדשים שיתאימו למגדר החדש. מצד אחד זה חיסרון כי צריך לקנות את רוב הדברים מחדש ובגוונים של כחול ואפור, אבל בחברה הצרכנית שאנו חיים בה אני די רגוע מבחינה כלכלית, רוב החנויות מלאות בארונות של בגדי בנות ולעומת זאת לבנים משאירים רק מדף אחד קטן וצדדי. מנסיוני האישי, גם אם יש הבדל בין המינים, עדיין אפשר לחלוק בבגדים. עד גיל מאוחר לבשתי את הבגדים של אחותי הגדולה ואני לא מרגיש שזה הותיר בי צלקות כבדות מדי, להיפך, עד היום אני יודע לעשות פרנץ' ממש טוב בציפורניים.

בכל מקרה, בהריון הזה אני ממש מקווה לבן זכר שיצרח מהניילונים. כמובן שעם היתרונות יש גם חסרונות ואכן חששות קלים צצים במוחי רק מעצם המחשבה. עד היום כשלקחתי את הילדה לחוג בלט או מחול הרגשתי די בנוח עם העובדה שאני לא מבין שום דבר בנושא, אבל מה אעשה כשהילד ירצה שאקח אותו לחוג כדורגל? איך אסביר לו שהידע שלי בכדורגל מסתכם בפיפא 2012 בפלייסטיישן ועד היום אני לא יודע מה זה נבדל? או נפדל? או אולי זה בכל זאת נבדל?. אני מודע לכך שאצטרך לעשות שיעורי בית וללמוד, בכל זאת הפעם האחרונה שצפיתי במשחק כדורגל באיצטדיון אמיתי היתה בגיל שבע עם אבא שלי – כל מה שאני זוכר זה שקנו לי שקית תפוצ'יפס ממש גדולה ושלא הבנתי איך כולם יודעים במה אימא של השופט עובדת.

כל הסיבות האלה של חוגים ומשחקי כדורגל זה כמובן רק הקוסמטיקה, זו לא באמת הסיבה שאני רוצה שיוולד לנו בן. הסיבה האמיתית היא מאוד פשוטה, אני צריך שמישהו ימשיך את השם שלי. כשהבנות מתחתנות הן בדרך כלל מאבדות את שם המשפחה שלהן לטובת הדביל שהן התאהבו בו. כשהבן שלך מתחתן זה אחרת, הוא ימשיך את שם המשפחה הלאה, וכך גם בנו וכך גם הבן שלו. הרי בסופו של יום, אחרי כל השנים שבהן חווינו חוויות עם משפחה וחברים, קרענו את התחת בעבודה ושילמנו משכנתא שלא נגמרת, מה אנחנו משאירים אחרינו אם לא את השם שלנו. התכלית של חיינו הרי אינה ידועה, אז לפחות ששמנו הטוב ישאר בזכרונו של אחר. כי אחרי שהכל נגמר, רגע אחרי שעוצמים את העיניים בפעם האחרונה, רק השם שלנו נשאר. השם שלנו, ועמוד הפייסבוק שלנו כמובן.

צילום: popofatticus, ברשיון CC.

השאר תגובה