האם הדשא של ההריונית הדקיקה ירוק יותר?

כשראיתי את ההריונית הדקיקה הדבר הראשון שעבר לי בראש הוא שאני שונא אותה כי נראה שהעלתי במשקל יותר ממנה בהריון, ואני בכלל הגבר. כל אחד סוחב צרה קטנה או גדולה בחייו. האם גם להריונית הדקיקה והמושלמת יש צרות בעולם המושלם?

“אולי תפוח? לא! תות! כבר כמה דקות לא טעמתי תות! אולי בכל זאת תפוח?! אולי פירות…? מה זה בכלל טעם פירות?!  אם כבר כתבתם על הטופי שהוא בטעם פירות זה לא הגיוני לפרט באיזה פירות מדובר?! יש פה אנשים שאלרגים למנגו למען השם!", אני חושב לעצמי ולוקח עוד סוכריית טופי מהערימה, זה כבר הטופי השלישי מאז שהתחלתי לספור כמה טופי אכלתי, והיד עוד נטויה. זה לא שיש לי משהו אחר לעשות, אני, אהבת חיי ועוד כמה זוגות הריוניים מחכים בסבלנות שהמדריכה של הקורס הכנה ללידה תגיע, היא הודיעה שהיא בפקקים בכניסה לפתח תקווה, שזה דווקא די מוזר בהתחשב בעובדה שרוב האנשים רק רוצים לצאת מהעיר הזו. אהובתי מרוכזת במגזין "לאישה" כל כך ישן ומרופט שכל מה שנשאר ממנו זה תמונת השער וכתבה על "100 שיטות לדעת אם הגבר שלך באמת אוהב אותך", מהצצה קלה בתוכן של המאמר האקדמי הזה לא הבחנתי בשיטה הכי פשוטה – אולי פשוט לשאול אותו? בכל מקרה, הנייד שלי על 10%, משמע אסור לגעת בו כדי שתשאר מספיק סוללה ל-WAZE בשביל לצאת מפתח תקוה. המבטים של הזוגות האחרים נראים כאילו הם מחפשים מישהו לפתח איתו שיחה, חס וחלילה שזה יהיה איתי, אני לא בנוי לשיחות מסדרון או נפש, עוד בילדות לא היה לי סבלנות לחבר דמיוני אז על אחת כמה וכמה אני לא הולך להתחיל עכשיו. מבחינתי נשארנו אהובתי, אני והטופי. אוי! אני רואה טעם חדש שעוד לא ניסיתי בשולחן ממול!

ההתלבטות הקשה לגבי טופי נוסף עדיין בשיאה, יש שיקולי בעד ונגד, אך נראה שהגעתי להכרעה שכדאי שאעצור את עצמי – מספיק עם הטופי, אולי המדריכה תביא איתה עוגיות עבאדי וחבל שאהרוס לעצמי כבר עכשיו את כל התאבון. לפתע נפתחת הדלת של חדר ההמתנה, אור גדול מתפרץ פנימה ואני מסיט את המבט הצידה ומתקשה לראות. לחדר נכנסת אישה מרשימה וגבוהה, על רגליה נעלי עקב שעושים אותה עוד יותר גבוהה, שיערה אסוף בשתי מקלות סושי ולצידה גבר גבוה, חטוב, שופע שיער גולש על הראש ונטול שיערות לגמרי בחזה. אני ועוד שתי הריוניות לטשנו מבטים ופערנו פינו לרווחה ואני חושב שאף פלטתי "וואו" קטן בטעות. רק בליטה קטנה בבטן של הגברת, שדומה יותר לברבור מאשר לבת אדם, מצביעה על כך שהיא בהריון – אם היא לא היתה בקורס הכנה ללידה הייתי חושב שהיא פשוט אכלה קצת יותר מדי בארוחת צהריים ותו לא. מיותר לציין שהזוג המלכותי נראים רעננים מתמיד, עם חצי חיוך ושלוות נפש. קצת מדכא בזמן שכל שאר הזוגות בחדר עדיין עייפים ומנומנמים, מי בגלל יום עבודה ארוך ומי בגלל שהיא סוחבת עובר בגודל של כדור פיזיו בבטן.

הרגשת סלידה עולה בקו ישר עם הפרצוף המתעקם שלי. "היא בטח בשבועות הראשונים של ההריון", אני חושב לעצמי, "סתם חדורת מוטיבציה, מה יש לה לעשות פה? אין לה מספיק פז"מ הריוני בשביל להסתובב בינינו בכלל.", אני חושב והאף שלי ממשיך להתעקם. ״אני? אני בדיוק מתחילה חודש שישי״, הג'ירפה החיננית מחייכת ומשיבה למישהי שניסתה לפתח שיחה. גם איתי השואלת ניסתה לשוחח מקודם אך התחמקתי ממנה בגלל לא היתה לידה צלחת טופי. "חודש שישי?!", אני מתפלא ביני לבין עצמי, זה נראה שאני העליתי בהריון הזה יותר ממנה. מתסכל. הדבר הבוגר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו תוך כדי שאני מתחיל לשנוא אותה הוא לנסות למצוא מה דפוק בה כדי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי. אולי היא בהריון בסיכון בגלל שהיא לא אוכלת שום דבר? בטח אנורקסית, מסכנה… אולי יש לה סכרת הריון? אולי סתם טחורים?! לכל אחד בעולם שלנו יש איזושהיא בעיה שהוא מתמודד איתה, איזו צרה קטנה או גדולה. כל אחד סוחב בבטן משהו מעיק ומציק, וזה לא קשור דווקא לכמות הטופי שהוא תקע. רובנו מכירים בעובדה שהדשא של השכן ירוק יותר, ושאם רק נתקרב, נוכל לראות שהדשא יבש בחלק מהמקומות ושצומחות שם יבליות. כל אחד מאיתנו מתעורר בכל בוקר לסרט בכיכובו, אם מישהו מסודר כלכלית אז אולי הוא בודד חברתית, אם הוא שופע חברים אז אולי יש לו מחלה כרונית וכו' וכו', לא פגשתי בימיי מישהו שלא נאבק במשהו, וכנראה שגם המסכנה הזו סוחבת משהו. מבחוץ היא נראית מושלמת ורעננה עם בליטה קטנה של הריון, אבל בטח היא סובלת מצרבות וכאבי רגליים. לעזאזל, אפילו לי יש כאבי רגליים מההריון הזה. ״למען האמת אין לי בחילות בכלל, בנתיים אני לא מרגישה את ההריון הזה בכלל״, היא מצחקקת ואני מקרב לפה עוד טופי. אני לא יודע את מי אני מתעב יותר, את ההריונית המושלמת או את הנודניקית שממשיכה לשאול אותה שאלות. לא רק שהדשא של לא מכוסה יבליות הוא גם מצמיח עצים טרופיים! ובן זוגה בעל עצמות הלחיים והקול הרדיופוני מוסיף, ״היא נראית עכשיו אפילו יותר טוב ממקודם, קלילה ונמרצת…״ – קשה לי לשמוע את הסוף של המשפט כי בדיוק הכנסתי לפה שני טופי בבת אחת. אומרים שמתוקים הם סוג של נחמה, ואני מזמן איבדתי את ספירת הטופי שלי, אבל נראה שהנחמה היחידה שתעזור תהיה בצורה של עגורן שייפול על הבניין וישלח את כולנו לעולם שאין בו עייפות או עודף משקל. "יש רק דבר אחד שמציק…" הוא מוסיף ואוזניי מתעוררות בתקווה לשמוע איזו רוע גזרה נפלה בחיקם. ״אנחנו צריכים למכור את המכונית ספורט ולהחליף בגלל העגלה של התינוק לג'יפ״. את החיוך הרחב שלי אני לא מצליח להסתיר, מצאתי את היבלית בדשא שלהם! ידעתי! כמו תמיד, אין מישהו שלא סוחב משהו, גם להם יש צרות! אה! זה לא שרציתי שיהיה להם רע, חלילה. אבל אילו שאלו אותי, הייתי אומר שכל זה לא היה קורה אם גם הם היו קונים פורד פוקוס 2008. מליסינג. תנחומיי בראנג'לינה, עולם כמנהגו נוהג ולכל אחד יש את הצרות שלו. אפשר להציע לכם טופי?!

צילום:Byron Wigfal, ברשיון CC.