"ותעשה בדיקת זרע, כדאי לך להקפיא את הזרע שלך במידה והוא איכותי"

"מה?"

"להקפיא זרע. הורמונים בגוף משתוללים עם גידול כמו שלך. הגוף משתולל. רוב הסיכויים שהזרע שלך ייפגע אז כדאי שתקפיא אותו ".

 

רבע שעה לאחר ההודעה המבהילה מהרופא שלי כבר סימנתי ביומן תור לבדיקת זרע לעוד כמה ימים, יום רביעי בבוקר. כשיש לך תור למרפאת זרע ביומן הוא פתאום מרגיש כבד יותר. כל פעם שפתחתי אותו לקבוע פגישה מיהרתי להסתיר את היום המיועד, שאף אחד בטעות לא יציץ ויבחין.

כשהלכתי במסדרונות הייתי משוכנע שכולם מצביעים עליי ולוחשים בקול נמוך: "זה הוא, זה  הוא שהולך לאונן בתשע בבוקר ביום רביעי. כן, לתוך כוס… כן… כן… בדיקת זרע… מסכן".

לבוס שלי הודעתי שאאחר. התפללתי שלא ישאל למה. הכנתי בכל מקרה שלושה תירוצים והסברים והתאמנתי עליהם מול המראה בשירותים כדי שיצאו אמינים. לא נראה לי שהוא האמין לי.

בארץ לעומת זאת, המציאות מעט שונה. כבר מהחניה התפללתי שלא יהיה במרפאה אף אחד שאני חלילה מכיר. קצת בגלל הבושה וקצת בגלל הידיעה שיש 50 אחוז סיכוי שהוא יחכה בתור, מחוץ לחדר האוננות, ויביט בי יוצא לאחר שסיימתי.

הגעתי למרפאה סואנת. שלוש פקידות עמוסות מנסות לנווט עשרות אנשים לחדרים המתאימים בשיא היעילות. מתברר ששיא היעילות כולל שאגה של שמות המטופלים שצריך את התיק שלהם לפקידה שבחדר התיקים הרפואיים, שומעים את רעש הנפילה העמום הזה? זו הדיסקרטיות שלי שהתעלפה.

הפקידה הגישה כוס כמו של בדיקות שתן בשקית נייר והסבירה איפה לשים את הבדיקה לאחר כשאסיים. בעודי מציית ומתרחק לכיוון חדר הבדיקה היא צעקה פעם אחרונה את השם שלי כדי להזכיר שאסור להשתמש בחומרי סיכה. שומעים את צווחת הבהלה הזו? זה איבר המין שלי מתכנס בתוך עצמו ומגלה סימנים ראשונים של חרדת ביצועים.

מסתבר שלפני חדר הבדיקה יש חדר המתנה, שבו יושבים שלושה אנשים ומעמידים פנים שהם לא שם. תמיד יהיו שם שלושה אנשים. הראשון יהיה הטיפוס של ספורטאי הכיתה. יהיו לו משקפי ספורט בצבעים זרחניים, גופיה, כובע בייסבול וקעקוע על השרירים המסותתים שלו. השני זה איגור, הגיל שלו הוא בין 18 ל-57, הוא מרכיב משקפי פלסטיק עבים, חולצה מכופתרת עם שרוולים קצרים, 2 עטים בכיס ונרתיק עור לסלולארי על החגורה. בטוח קוראים לו איגור, ובטוח שהוא יכול לתקן לי את הבעיה של הממיר בסלון. סטטיסטית השלישי חייב להיות ג'ינג'י מחוצ'קן חובש כיפה עם זקן מדובלל שקורא באדיקות בספר תהילים מהווה.

וכך באמת היה. לאחר שהתיישבתי הספורטאי של הכיתה מדד אותי במבטו, הלביש עלי את פוזת "אני מלך הכיתה ואתה הילד החדש. תראה לי שאתה שווה משהו". לא הגבתי ורק בהיתי אלפית שניה בכוס הדגימה שמונחת לידו. שומעים את רעש היניקה המוזר הזה? אלו שאריות הביטחון העצמי שלו שנשאבות החוצה. את שאר הזמן הוא העביר בקריאת התווית שעל שקית הנייר שבידו.

הג'ינג'י קרא באדיקות בספר תהילים הישן. קרא כמה פסוקים, ליטף מעט את זקנו ופזל בעצבנות לכוס הדגימה שלו. מקרה נדיר בהיסטוריה של בן ישיבה שלא מנסה לבדוק אם היית במקרה עם חבר שלו מהישיבה בשריון.

איגור ישב וראשו היה תקוע ברצפה. כנראה נלחם לא להסתכל באף אחד. התבייש המסכן. ואני חשבתי שאי אפשר להתבייש יותר ממני. אחת הפקידות ניגשה לאיגור ולחשה לו בקול שמאפשר לכולנו לשמוע: "אחרי התרומה תעבור במשרד ותשלים את הפרטים שלך".

תרומה? כשהיא יצאה מחדר ההמתנה כבר היה ברור לכולנו מי הוא האלפא בחדר. מי הזכר השליט פה. לא ביישן ולא נעליים. זה לא הספורטאי של הכיתה אפילו שיש לו גופיה. לא בן הישיבה אפילו שאלוהים לטובתו. וגם לא אני. ההוא, המזיע, עם המבט המבולבל. איגור הוא הגבר האמיתי פה. איגור לא בא לעשות בדיקה, הוא בא למכור זרע. לאיגור בזרע יש שחיינים, הזרע שלו נראה במיקרוסקופ כמו הרחוב הראשי של ריו דה ג'נרו בזמן הקרנבל. ולעומתו, הזרע שלנו עמד למבחן איכות, וכנראה שבמיקרוסקופ הוא נראה כמו הרחוב הראשי של ההתנחלות אלון מורה. ביום כיפור.

ראשון נכנס בן הישיבה לחדר האוננות. בערך 10 שניות לאחר מכן הוא יצא. מכונס בעצמו, עם מבט אשם וכוס עטופה ביד. אחריו נכנס איגור. 5 דקות לאחר מכן הוא יצא כשביד אחת שקית עמוסה כל טוב הזרע, ובידו השניה הסלולארי. בעודו מדבר ברוסית מהירה הוא קרץ לי ונעלם מהאופק. הזכר השליט שלנו נטש אותנו. סיים את היומית שלו ונותרנו רק אני והספורטאי של הכיתה.

תורו של הספורטאי הגיע. הוא גייס את שארית המעמד היוקרתי שלו מימי התיכון ותקע בי מבט של "כמה רגעים ואני חוזר. כמו מלך אני חוזר! ". חמש דקות חלפו. ועוד חמש ועוד עשר. תהיתי אם לנקוש על הדלת יהיה מעשה מוסרי אך לפני שהגעתי להחלטה היא נפתחה ודרכה יצא הספורטאי של הכיתה, שבאותו הרגע נראה פחות ספורטאי ויותר כמו חסה עייפה שנשארה במקרר יותר מדי זמן.

תורי הגיע. קמתי ונכנסתי לחדר. חלון ענק מכוסה בוילון מעודפי מכירות הצדקה של ויצו בשנות השבעים, לידו כורסא ישנה, לידה גליל ענק של נייר תעשייתי ומולו מדף שעליו כמה עיתוני פורנו שנראה שיש צורך בזריקת טטנוס לאחר שנוגעים בהם. את הבדיקה עצמה אני לא זוכר, או שאני לא רוצה להיזכר בה. יש לי בלאק-אאוט. לא שזה היה אירוע טראומתי, זה פשוט לא היה מענג בשום צורה. הרגשתי כמו גוש בשר. אני זוכר שסיימתי ויצאתי מהחדר. בעודי יוצא הבחנתי בדמויות החדשות בחדר ההמתנה. דמויות חדשות אך בעלות אותם סממנים – היה את הספורטאי של הכיתה, בן הישיבה ואת איגור.

הם הביטו בי, ואני בתמורה הבטתי בהם. כולנו ידענו למה אנחנו פה, כולנו ידענו כמה מביך זה, וכולנו קיללנו את הרגע שהמזל הרע דפק על הדלת של חיינו. מזל רע שגרם לנו להתמודד עם סיטואציה שמעולם לא חשבנו שתקרה לנו. סיטואציה שקוראת רק לאחרים. קצת כמו תאונות דרכים. כולנו ידענו זאת, חוץ מאיגור כמובן. הוא הגיע כי בנושא הזה לא היה לו מזל רע, גם לא מזל טוב למען האמת, הוא היה פשוט נורמלי. אדם נורמלי עם חיים נורמליים. איך הייתי רוצה להיות איגור עכשיו.

—

טור אורח נכתב על ידי ב' שביקש להישאר בעילום שם.

צילום:Steve Corey, ברשיון CC.

מספר שבועות עברו מאז שדיברתי לאחרונה עם חבריקו. נראה שהוא ואישתו לקחו כמה צעדים אחורה והתרחקו מכל החברים ברגע שהתבשרו על בעיות הפוריות שלו. ניסיתי להתקשר אליו אך בכל הפעמים לא היתה תשובה, כנראה היה עסוק או סתם לא התחשק לו לדבר. זו גם הסיבה למה כל כך התפלאתי שהוא התקשר אליי הערב וקולו היה מעט נרגש, אפילו קצת שמח.

"אחי, הלכנו היום לחד-גדיא!" הוא צהל לפני שהספקתי לשאול לשלומו. התבלבלתי קלות. ניסיתי להבין שוב לאן הם הלכו, "זה לא לאן, זה למי! קבענו תור לדוקטור חד-גדיא, והערב נפגשנו איתו!" הוא הסביר כאילו זה מובן מאליו. מסתבר שאישתו של חבריקו קראה עליו באינטרנט והוא נחשב לנטורופת גדול שעזר להמון גברים עם בעיות פוריות. "אמממ… ואתה באמת מאמין לשטויות האלו?" שאלתי בהססנות והבנתי שמהצד השני של האפרכסת יש בחור שמוכן לעשות הכל בשביל שהם ייכנסו להריון, וזה לא היה משנה אם זה דוקטור חד גדיא או דוקטור בתרי זוזי – העיקר שהזרעונים יגיעו לביצית.

אני מכיר את חבריקו, הוא אדם פרקטי, ודי התקשתי להאמין שהוא משתף פעולה עם הנושא הזה. לא היה צורך בחקירה ארוכה בכדי לגרום לו להודות שלא ניתנה לו ברירה. מהרגע שהתוודעה לבעיות הפוריות, אישתו הסמיכה את עצמה לתפקיד קצינת המבצעים והוא נותר בתפקיד עכבר המעבדה. מהבוקר ועד הערב היא חיפשה באינטרנט אחר מאמרים, פורומים וכתבי עת בנושא, ושמחה לגלות שעל אף המצב הגרוע הם די ברי מזל כי בעידן של היום יש הרבה שיטות וטיפולים שיכולים לעזור – לצערו, בתור מי שנושא את הבעיה לא נותר לו אלא לגלגל עיניים ולהסכים בהכנעה לכל טיפול או תרופה שנקראה בדרכה. מאז החלה בעבודת התחקיר נאסר עליו להניח את הלפטופ על הברכיים מחשש לחימום יתר של האשכים, לחמם אוכל במיקרו מחשש לקרינה בפנים והופסק לו המנוי לקאנטרי מחשש ששוב פעם יקבל כדור טניס לאיזור הרגיש באמצע משחק. "אז כל עוד יש סיכוי שהדוקטור הזה יעשה לנו ילדים וגם יחזיר לי את המנוי לקאנטרי – אני בעד!" כך אמר ואני הסכמתי שבאמת אין מה להפסיד.

חבריקו המשיך וסיפר איך נסע עם אישתו לביתו של דוקטור חד-גדיא במעלה צוריאל אשר על קו הגבול. הוא עצמו היה נרגש ולא אחת התפעם מהנוף ומהעובדה שבנסיעה קצרה אחת הדרך העירונית משתנה אט אט לדרך שוממת, מלאה בסלעים ובשלטים בערבית. כשהצביע על כך בחרדה לאישתו היא ענתה בתגובה "מה יש לך? אנחנו עדיין בפתח תקווה!".

הם נכנסנו דרך שער החצר והלכו בשביל הארוך לכיוון הבית, משני צידי השביל היתה גינה יפה של חול, חצץ ועשבים  שוטים שפעם האחרונה שהשקו אותם היתה כנראה כשגורודיש חצה את התעלה. זו היתה סביבה כל כך מרתיעה שאישתו נצמדה אליו והחזיקה את ידו תוך כדי שהוא מנסה להסתתר מאחוריה. הם הגיעו לדלת, דפקו עליה וחיכו. דממה שררה. הם שוב דפקו על הדלת וחיכו, אך אין מענה. בשלב מסוים חבריקו דפק בטעות חזק מדי עד שנראה היה כאילו בעט בדלת והיא עפה ממקומה. מולו התגלתה ילדה קטנה ודתיה שהסתכלה עליו כלפי מעלה. הוא התכופף אליה במבוכה ושאל "היי, פה זה חד-גדיא?" אך לפני שסיים את המשפט הילדה הקטנה ברחה פנימה והם נותרו בתוך הצריף החשוך, שוקלים בינם לבין עצמם האם לסגת אחורה במהירות או פשוט לברוח בצרחות כל עוד נפשם בם.

"ברוכים הבאים זוג צעיר", נשמע קול חרישי ועמוק מתוך חשיכת הבית. מרחוק התקרבה דמות של אדם מבוגר, לבוש בגדים שחורים ומאובקים עם כיפה גדולה וזקן ארוך מאוד. "בואו, היכנסו", הוא סינן בשקט וטרק אחריהם את הדלת כמי שמבהיר שאין לאן לברוח. הוא הוביל אותם לחלל גדול וריק אשר הכיל ארון ספרי קדושה ושולחן קטן בפינתו. "שבו!" הוא פקד. והם, כצאן לטבח, התיישבו בשתיקה.

חד-גדיא התיישב מולם, הסתכל עליהם, שתק ואז לקח דף לבן והחל לכתוב. לפתע הוא הרים מבטו, הסתכל על חבריקו ושאל "מה הבעיה?". לפני שהספיק לענות קפצה אישתו והחלה לשאת בהתלהבות את נאום חייה על בעיית הפוריות שלו ומצבו הגופני. היה חסר רק שהיא תוציא לפטופ עם מצגת ותסביר בליווי שקופיות וריקוד אומנותי איך הזרעונים שלו מבולבלים ולא מצליחים להגיע לביצית הבודדה והעצובה שלה. לאחר שהיא סיימה להציג גם את תדפיסי קופת החולים, פנקסי החיסונים ואת התמונות מקורס הצלילה האחרון שלהם באילת, חד-גדיא עצם את עיניו והחל ללטף את זקנו באיטיות.

עברו כמה שניות ארוכות של עיניים עצומות וליטוף זקן ולפתע הוא פקח את עיניו, הישיר מבט של ינשוף רוגז ושאל "איך קוראים לכבודו?" – כל אותו הזמן פניו של חד גדיא הביעו אי שביעות רצון, דבר שהעלה בזכרונו של חבריקו את הבעות הפנים של אימו, בכל פעם שחזר מבית הספר עם תעודת סוף השנה. חבריקו מסר את שמו, חד-גדיא נשם עמוק, ואז פנה לאישתו תוך כדי דפיקת אגרופו בשולחן "מהיום את תקראי לו 'צחיה'!". חבריקו ואישתו קפאו במקום, ראשית לא הבינו למה הוא עצבני כל כך ושנית לא הבינו מי זה "צחיה".

לפני שהספיקו לעכל את בשורת החלפת השם, התחיל חד-גדיא לצרוח בקולי קולות "רוחה!! רוחה!! בואי הנה, רוחה!!" ומהדלת צצה בדילוגים קלילים אישה חייכנית וגדולת מימדים, לבושה בסינר ומטפחת על ראשה אשר החזיקה בידה מגש פלסטיק ישן ועליו מגבת מטבח, כוס מים ומחט. רוחה הניחה את המגש על השולחן ולפתע חד-גדיא חטף את ידו הימנית של חבריקו במהירות ודקר את האגודל שלו עם המחט. לפני שהספיק לצעוק "תגיד, אתה מטורף?!" קירב חד-גדיא את הדם המטפטף מהאצבע לתוך הכוס והמים החלו להתמלא בצבע אדום. הוא עטף את האצבע במגבת והחזיר לו אותה. חד-גדיא ורוחה בהו בכוס האדומה מספר שניות, התלחששו ביניהם ולבסוף הדוקטור קבע "יש לך בעיה בדם, אני גם מרגיש את זה בקור של הידיים הקטנות שלך!". חבריקו סיפר לי שבאותה נקודה רצה לענות שקודם כל הידיים שלו לא קטנות, ודבר שני הידיים קרות בגלל שחורף בחוץ, יורד גשם, וגם מכיוון שכל הדרך הם הדליקו מזגן כי היה להם חם מהחרדה שמחבלים יגלגלו עליהם סלעים מאיזו גבעה. אך בסוף הוא החליט שזה ויכוח עקר והמשיך לשתוק.

דוקטור חד-גדיא הוציא עוד דף. הפעם הדף היה מלא ברשימת תרופות והדוקטור החל לסמן V ליד כל תרופה. "אני רוצה שתיקח את זה 3 פעמים ביום, את זאת לפני השינה, 2 קפסולות אחרי פיפי של בוקר…" ועוד. בשלב מסוים היו יותר סימני V על הדף מאשר שמות של תרופות מה שגרם לחבריקו לתהות למה הוא לא נתן לו פשוט את כל הרשימה וזהו. חד-גדיא הושיט את הרשימה, ברפרוף ראשוני חבריקו ספר כ-20 סוגי כדורים שונים. "עד מתי אני צריך לקחת את כל התרופות האלו?" שאל וחד-גדיא ענה מבלי להרים מבטו, "עד מתי שאני אגיד לך". ולא הוסיף יותר מילה.

חד-גדיא הוציא שוב דף לבן תוך כדי שהוא מביט בחבריקו במבט מאוכזב. "אתה לא אוכל טוב!" קבע והחל לשרבט במרץ. "אסור לאכול: עגבניה, חציל, כרוב…", עד פה זה נראה בסדר, גם ככה חבריקו לא היה חסיד של ירקות, "… חלב, יוגורט, גבינות, קפה, סוכר…" פה כבר עלה חשד שהכיוון של חד-גדיא לא הולך להיות טעים במיוחד, "… מלח, עוף, בשר אדום, בשר לבן, פסטה, אורז, ולחם לבן", ועכשיו חבריקו כבר קיבל את רוע הגזרה והבין שחוץ ממים אסור לו להכניס שום דבר לפה. כששאל "אז מה כן מותר לאכול?", חד-גדיא חייך וענה "כוסמת ודוחן".

"כוסמת ודוחן זה לא שמות של ציפורי שיר??" קטעתי לפתע את הסיפור. "ומה עם הנפש? הוא לא נתן איזה ממתק או במבה?", שאלתי וחבריקו ענה שבשביל הנפש מותר לו לנשנש עלי סלרי. פה הבנתי שהסיפור הזה לא הולך ומשתפר וכנראה שגם אצל הגברים אפשר להגיד שבצער יילדו בנים.

חבריקו המשיך את הסיפור ואמר שחד-גדיא הוציא עוד דף לבן והסביר "ועכשיו אני רוצה לתת לך מספר הוראות ומטלות יומיומית", תוך כדי שחבריקו תוהה עוד כמה דפים לבנים ויערות גשם הם ישחיטו עד שיצליחו להיכנס להריון.

ההוראה הראשונה היתה שאסור לחבריקו לעסוק בשום פעילות גופנית. "יש לך מבנה גוף עדין", הבהיר וחבריקו כמעט קפץ באותו רגע לנשק אותו מרוב אושר. סוף כל סוף היה לו אישור רשמי להתבטל ולא לעשות כלום. בנוסף, חד-גדיא הדגיש כמה חבריקו לא רגוע ושיש לו נטייה לאגור דברים בבטן. הוא טען שהמטען הגנטי שברירי ושהוא לוקח יותר מדי ללב. כשנשאל לפי מה הוא הסיק זאת הוא השיב שהוא פשוט רואה. חבריקו שתק, עם תשובות כאלו באמת אין יותר מדי מה לעשות. חד-גדיא בחן אותו שוב מכף רגל ועד ראש ולפתע הרים את ראשו וידיו לתקרה וצעק בהתרגשות "אתה צריך לרקוד!!". לאחר כמה רגעים הוא נרגע והסביר שהדרך הטובה ביותר לשחרר את לחצים היא על ידי ריקוד. חבריקו ניסה להשוויץ שמאז ומתמיד נמשך לריקוד ואף היה ידוע בגיל נעוריו כאחד שמפזז במועדונים, אך בשנים האחרונות העניין נזנח, ואולי זה סימן משמיים שעליו לחזור לרחבת הריקודים בסופי השבוע במקום לצפות בחדשות בפיג'מה.

חד-גדיא התעלם והמשיך במשנתו. הוא הסביר שיש לנוח רוב היום ולישון לפחות שמונה שעות בלילה, וזה משום שהגוף צריך לבנות את עצמו. חבריקו הסכים עם ההוראה החמורה הזו בחיוך רחב ואף ביקש להרחיב את ההוראה ולאסור גם ביצוע  מטלות כגון כביסה, שטיפת כלים, ניקיונות, קניות בסופר ועוד. חבריקו הביט באישתו שנראתה כעוסה ואמר בתמימות "מה, הכל בשביל הילדים, לא?", ובתגובה אישתו הצטרפה לחד-גדיא וגם היא החלה להתעלם ממנו.

חד-גדיא הוסיף ואמר שיש לעשות נשימות כל ערב – הוא הדגים וביקש מהשניים לנסות בעצמם. הם התחילו להתנשף בקצב אבל במקום נשימות התפתח ביניהם דיון קצר האם צריך לשאוף מהפה או מהאף, הדיון הקצר התפתח מהר לויכוח קצר שלבסוף נקטע על ידי חד-גדיא שאמר שכך בטוח חבריקו לא יירגע.

מעבר לנשימות, חד-גדיא דרש שתי הפסקות של רבע שעה במהלך יום העבודה. הוא הדריך וייעץ להסתובב במסדרונות, בחניה, בעליית הגג ובכל מקום שניתן להיות בו לבד ולהירגע. חבריקו קצת סלד מהרעיון של הסתובבות מתחת לבניין של העבודה מחשש שיעצרו אותו על שוטטות, ולכן גמר בליבו שעליו לעבור למקום פרטי ושקט יותר והחליט שיירד לרכבו שבחניון התת קרקעי וינמנם בו כחצי שעה.

לאחר כל ההוראות הללו חד-גדיא התרומם, התקרב אל חבריקו ושם ידו על ראשו. הוא החל למלמל משפטי קדושה וברכות, קולו החרישי החל להתגבר יותר ויותר עם הברכות, וכל ברכה שהסתיימה לוותה בלחיצה חזקה על הראש. חבריקו תהה אם זו פרוצדורה רגילה בברכות או שמט זה מה שגורם לברכה להיכנס חזק יותר. לאחר שחד גדיא סיים הוא הפנה את כף ידו לחבריקו שהבין שיש לנשק את היד, והוא אכן נישק אותה, אך חיש מהר הבין שחד-גדיא בכלל נתן לו את היד בשביל לעזור לו לקום מהכיסא, ובעקבות כך כחכח בגרונו והתרומם במבוכה.

חד-גדיא חייך, טפח על שכמו ואמר "יהיה בסדר… קיבלת עכשיו גם ברכה מרב". בעודו מבולבל, חבריקו החל לצעוד עם אישתו לכיוון היציאה וניסה להבין איך הדוקטור הפך לפתע לרב. רוחה החייכנית קפצה לקראתם בדילוגים וליוותה אותם החוצה. רגע לפני שסגרה את הדלת היא לחשה באוזנם "יהיה בסדר, אתם רק צריכים להיות פתוחים ולהאמין". חבריקו הרים את כתפיו והשיב "לא נותר לנו שום דבר אחר חוץ להאמין…".

"ואתה באמת מתכוון לעבוד על פי כל ההוראות האלה? אתה באמת הולך לרקוד? אתה זוכר שיש לך בעיות גב…", שאלתי תוך כדי שאני מנסה לחבר בין כל הפרטים ההזויים שנאמרו בשעה האחרונה. חבריקו ענה שהוא עדיין מעכל את ההתרחשויות בפגישה ההיא. יש לו תהיות וספקות, אך עם כל הבלאגן, ועל רקע הקושי הגדול שהם חווים כרגע, פתאום לרגע אחד הוא מזהה אור בקצה המנהרה – יש דרך חדשה שהם יכולים לנסות ללכת בה. אומנם באמונה גדולה ובחוסר ודאות, אבל ישנה אפשרות שאולי תצליח לפתור את הבעיה שלהם, ויכול להיות שבסוף באמת יהיה בסדר – הרי מה נותר להם כרגע חוץ מלנסות, לחכות ולהאמין שאולי בסוף גם לסיפור שלהם יהיה סוף טוב.

צילום:RemazteredStudio, ברשיון CC.

אם אתם מנסים להביא ילד לעולם כבר כמה וכמה חודשים, וההיריון המיוחל עוד לא נראה באופק, אתם בוודאי נתונים ללחצים רבים הן פנימיים שלכם והן סביבתיים, כי בישראל בדרך כלל אי אפשר להימנע מהם. אין ספק כי מדובר במצב לא נעים, אבל הדבר המעודד הוא, שיש הרבה מאוד זוגות עם בעיות פוריות, שהצליחו בכל זאת להביא ילדים בשיטות שונות, החל מהזרעות ועד פונדקאות. כאן תמצאו את כל מה שצריך לדעת על הבעיות עצמן ועל האפשרויות שקיימות כיום כדי לפתור אותן.

בעיות פוריות – לא רק אצל אנשים מבוגרים

בעבר היתה נטייה לחשוב, כי בעיות פוריות הן נחלתם הכמעט בלעדית של אנשים מבוגרים, שכבר חצו את גיל הפוריות ומנסים להביא ילד "מאוחר מדיי". היום כבר ברור, כי בעיות אלה יכולות לקרות בכל גיל, ולפי הנתונים שקיימים היום, מספר הזוגות הזקוקים להתערבות כזו או אחרת על מנת להיות הורים – הולך וגדל.

הסיבות לבעיות פוריות

יש הרבה מאוד סיבות שיכולות לגרום לחוסר פוריות, הן אצל גברים והן אצל נשים.

אצל נשים:

שחלות פוליציסטיות – מצב שבו יש הרבה מאוד זקיקים בשחלות ואף אחד מהם לא מצליח להגיע למצב של ביוץ, כך שלא יכול להיקלט היריון.

ביציות "מבוגרות" – זה קורה, אמנם, יותר בגיל מבוגר, אבל זו כבר תופעה רחבת היקף. הביציות של האישה אינן איכותיות, בדרך כלל בגלל הגיל, והן לא מסוגלות להגיע למצב של קליטת הזרע של הגבר.

חסימה בחצוצרה – חסימה בחצוצרה עקב זיהום כלשהו, שמונעת את המפגש בין הביצית והזרע ו/או את המעבר של הביצית המופרית אל הרחם.

בעיות נוספות שיכולות לגרום לאי פוריות אצל נשים הן אנדומטריוזיס (גדילה של רירית הרחם באזורים שמחוץ לרחם), חסימה של צוואר הרחם או בעיות אחרות באזור, מבנה לא תקין של הרחם או סיבות אחרות שלא מצליחים לאתר.

אצל גברים:

פגיעה באיכות הזרע – כתוצאה מבעיות שונות כגון וריקוצלה, זיהומים במערכת הרבייה, נוגדנים שהגוף מייצר נגד הזרע, עישון, בעיות הורמונליות, צריכה מוגברת של אלכוהול, השמנה ועוד.

פגיעות מבניות – אשך טמיר (מיקום לא תקין של האשכים), שפיכת הזרע בכיוון ההפוך, חסימה בצינורות הזרע.

אימפוטנציה – שמונעת מהגבר לקיים יחסי מין.

גידולים שונים במערכת הרבייה ו/או טיפולים כימותרפיים ואחרים – שפוגעים באיכות הזרע.

בעיות לא מוסברות – בעיות שלא ניתן לאתר את הסיבות להן.

הפתרונות לבעיות פוריות

היום אנחנו חיים בעידן של קדמה וטכנולוגיה, המאפשרות גם לזוגות עם בעיות פוריות, ולא משנה אם הן של הגבר או של האישה, להביא ילדים לעולם. האפשרויות העומדות בפניכם הן:

הזרעות – הזרקה של זרע אל תוך חלל הרחם, בתקווה שיפגוש שם את הביצית. הדבר מתגבר על הצורך של הזרע לעשות דרך ארוכה לבדו, ולפעמים בהחלו עוזר להשגת ההיריון המיוחל. הזרעה אפשר לבצע או על בסיס ביוץ טבעי או על בסיס ביוץ שנגרם באופן מלאכותי (אם אין ביוץ טבעי או שקשה לאתר אותו).

הפריות חוץ גופיות – שאיבת ביציות מהאישה והפרייתן בזרעו של הגבר. התהליך מתבצע במעבדה, ואם מושגים עוברים איכותיים, הם מוחזרים לרחמה של האישה בתקווה שייקלטו שם ויביאו להיריון בריא ומאושר.

תרומת ביצית – במקרה של ביציות לא איכותיות של האישה, ניתן לבצע הליך של תרומת ביצית מאישה אחרת והפרייתה בזרעו של הגבר (האב הביולוגי). אם מושג עובר באיכות גבוהה, הוא מוחזר לרחמה של האם המיועדת, בתקווה לקליטה טובה.

פונדקאות – במקרה שבו האם המיועדת לא יכולה לשאת היריון בעצמה מכל סיבה שהיא, ניתן לפנות לשירותי פונדקאות. במקרים כאלה מתבצעת הפריה של הביצית של האם המיועדת עם זרעו של האב המיועד, והם מוחדרים אל רחמה של האם הפונדקאית, הנושאת את ההיריון עבור בני הזוג.

כיום השימוש בשירותי פונדקאות קיבל הרבה יותר מודעות והכרה, כך שמי שנזקק לו בהחלט יכול למצוא אוזן קשבת ודלת פתוחה.

 

לסיכום – יש לא מעט בעיות פוריות, אבל לשמחתנו הרבה יש גם לא מעט פתרונות. הרבה מאוד זוגות שנתקלו בבעיות פוריות הם היום הורים מאושרים, בין אם הצליחו להשיג היריון בהזרעה ובין אם פנו לשירותי פונדקאות, והרי בסופו של דבר – זה מה שהכי חשוב. אז אם גם אתם סובלים מבעיות אלה ורוצים להיות הורים – אל תתייאשו, כי יש הרבה מאוד דרכים. התייעצו עם רופא הנשים, שמעו על כל האפשרויות, ולכו עם הלב והבטן שלכם, אל עבר היריון מיוחל ותינוק. בהצלחה!

צילום:Sharon Mollerus, ברשיון CC.

אני וחבריקו בחתונה של חבר משותף, הנשים שלנו משמחות את הכלה ואנחנו נשענים על הבר עם בירה ביד וסופרים כמה מתוך כל הנוכחים מקריחים ושמנים יותר מאיתנו. לפתע ניגש אלינו חבר ישן ושואל "מה נשמע?". וזהו. זה היה כל כך מדהים שלרגע התבלבלתי וגמגמתי "כמה עלה לי הרכב?!". זה היה כל כך מבלבל כי איכשהו אחרי שהתחתנתי אנשים הפסיקו לשאול אותי לגבי מצבי הפרטי והחלו לפנות אליי אך ורק ברבים – "מה שלומכם?", או כפקידה של אישתי, "נו, איך האישה? עדיין סובלת אותך?".

בנוסף, נראה כי מהרגע שיש לך טבעת על האצבע בכל פגישה אקראית תמיד תצוץ איזושהי שאלה טרחנית ורכלנית בקשר לחיי המין שלך. השאלה הזו היא דינמית ומבחינה מתמטית יש לה פרמטר אחד שעל פיו היא משתנה, הפרמטר הוא מספר הילדים שיש לך, לשם הנוסחא נגדיר את הפרמטר הזה באות ז'. למשל, כאשר אתה נשוי טרי ואין לך ילדים בכלל אז שואלים אותך "נו, אז מה עם ילדים?". כאשר יש לכם ילד אחד ומתחילה לצוץ לך כרס קטנה ואישתך החליפה את התסרוקה לקארה אז שואלים אותך "נו, מתי תעשו לו אח?". כאשר עשיתם לו כבר אח, עלית שתי מידות במכנסיים, התחלת להקריח ואישתך קיצצה, חימצנה את כל השיער שלה לסגול והחליפה מקצוע למורה לתנ"ך אז שואלים אותך "נו, מתי תעשו לכם בן זקונים?". אחרי הילד השלישי לרוב יבואו אליך כבר בטענות "נו, מתי תפסיקו עם הילדים ותתחילו להקדיש יותר זמן לעצמכם? אתה ממש השמנת ותגיד, אישתך זו לא רבקה זוהר?!". אין מה לעשות, המסקנה היא שאי אפשר לרצות אף אחד והסיכוי להתחמק מהשאלות האלו גדול כמו הסיכוי לשיחות שלום עם טהרן.

השלב השני של "נו, מה עם ילדים" קורה לאחר שנה-שנתיים של נישואין, בשלב הזה אתם כבר לכל הדעות זוג ותיק ועמיד ולכן השאלה הקלילה הזו עוברת מהפך חד ונהפכת למעט מאיימת. ואת האיום הזה אני מזהה על פניו של חבריקו בכל פעם שמישהו הגיע אליו ושאל אותו. לחבריקו הרי יש סיבה לדאגה, רק לפני כמה שבועות הוא ואישתו התבשרו שלזוגיות הרגועה שלהם הצטרפו מתחת לרדאר גם בעיות פוריות. תוך כדי השאלה אני מזהה שצבע פניו של חבריקו אט אט מלבין ואת גלגלי מוחו מתחילים לעבוד שעות נוספות בכדי לצאת עם תשובה חלקלקה שלא חושפת את מצבו החסוי. לדעתי, במקומו הייתי מתלבט בתשובות כמו: "ששש… לא מדברים על זה…", בתוספת חיוך ממזרי של "אני ואישתי עושים סקס מהבוקר עד הלילה ואם אני לא אוכל איזה קרקר אני תיכף מתעלף פה", לבין "ששש… זה בתהליכים…", בתוספת קריצה של "אני ואישתי בדיוק סיימנו סקס בחניון פה למטה אז כדאי שתתחיל לרשום צ'ק לבריתה", או בכלל לפנות לתשובה הקלאסית של "אנחנו מעדיפים להתעסק כרגע בקריירה וילדים יכולים לבוא אחר כך" בתוספת חיוך מר של "אני ואישתי לא מקיימים יחסי מין, פעם אחרונה שראיתי אותה היה בסקייפ לפני שבוע ובכלל נראה לי שהיא התאסלמה". הערב חבריקו בחר באופציה אחרת לגמרי. הוא פשוט מלמל בג'יבריש כמה מילים תוך כדי שהוא שותה מהבירה ורוב האנשים פשוט הנהנו בחיוך, גם הם קלטו כבר מתחילת הערב שעם כל הרעש והמוסיקה גם ככה אי אפשר לשמוע כלום.

אנשים לא מבינים, או לא רוצים להבין, שהשאלות הללו רק מלחיצות את הזוג הצעיר. אותו זוג צעיר שעד לפני שנה עוד התווכח האם ההזמנה לחתונה צריכה להיות ממלכתית או צבעונית ומהפכנית, וגורמות לו להעדיף להתחיל לספור ימי ביוץ ולהשתין על ערכות בדיקת הריון מאשר באמת להנות מסקס בריא, צעיר ולעיתים פומבי. אף אחד לא רוצה להיות חריג, וממילא הרוב רוצים ילדים אז הלחץ החיצוני הזה רק גורם לזוג למהר ולהצטרף לסטטיסטיקה של זוג פלוס ילד תוך שנה וחצי, וזאת אף על פי שאין להם כסף לא לאוכל ולא לדירה, והם נאלצים לגור אצל ההורים של הכלה במרתף ליד חתול בשם יוסי.

אבל עם כל הלחץ והשאלות, הבעיה באמת מתחילה כאשר מצטרפות עובדות שבאמת צריכות להלחיץ. חבריקו לדוגמא, סטטיסטית לא יכול לתרום להבאת ילדים לעולם. זה לא שהוא לא רוצה, פשוט מתוך בדיקת הזרע שעשה עלה ש-0% מהזרעונים שלו הם תקינים, זאת אומרת ש-100% חריגים – לאחד חסר זנב, לאחר יש רק עין אחת וכל השאר בכלל מקווים להיות כדוריות דם אדומות. אנשים כמוהו נתקלים בלחץ מסוג אחר, זה לא לחץ של "אני צריך להביא ילדים כמה שיותר מהר בכדי שירדו ממני" אלא זה לחץ של "איך אני יוצא מהסיטואציה הזו בלי שמגלים שאני לא יכול להביא ילדים אף פעם". הרי השעון מתקתק, ואם הם לא יתחילו להביא ילדים תוך שנתיים-שלוש משבירת הכוס בחופה אז אנשים יתחילו לשאול שאלות ואולי לבקש את הכסף בחזרה. מעבר לכך, אם הוא לא יתחיל להמציא תשובות מראש אז מתישהו מישהו יעלה על הגמגום שלו וזה יכול להוביל לשאלה הנוראית מכל – "מה? יש לכם בעיה?!".

נראה לי שבמצבים הללו הכי גרוע זה להגיד את האמת. באמירת האמת, אתה גם מביך את עצמך, אתה גם מביך את הצד השואל, ואתה גם מתחיל להיות מסומן. כל אחד צריך למצוא את השקר הטבעי לו, שקר שהוא חצי אמת וחצי לא קשור למציאות, שקר שיתגלגל לך טוב על הלשון ולא יראה כמצוץ מהאצבע. לדוגמא, זה לא חכם להגיד שהכל בסדר ואישתך בהריון בחודש שישי אם היא יושבת לידך מופתעת עם סקיני ג'ינס, מעשנת, שותה בירה ודופקת קומבינציית סושי בגודל של בקתה יפנית. אבל זה בסדר להגיד שאתם מחכים עם זה קצת בגלל שאישתך בדיוק בונה את הקריירה שלה, אף אחד לא צריך לדעת שהיא מוקדנית בבזק. ברגע של פרטיות הצעתי את זה לחבריקו והוא הסכים בכניעה "זה פשוט נורא שהשקר הוא תמיד טוב. זה לא משנה מה השגתי בחיים, אני חושש שמעתה והלאה תמיד יקטלגו אותי בכך שיש לי בעיות פוריות ורק אחר כך על פי מי שאני באמת". ולצערי זה נכון, זה שלא משנה מה השגת בחייך, בין אם אתה נראה טוב, גבוה, חכם, עשיר ובעל קווי אורך ורוחב של אל יווני, ברגע שאתה עקר אתה ישר תתפס כמכוער, קירח, נמוך, עם משקפיים. מעין שילוב של פקיד מס הכנסה ומורה לגאוגרפיה. כל הדברים שהשגת ותשיג בעולם הזה ילוו במדבקת אזהרה שאומרת שמהאגן ומטה אתה לא שמיש.

אני מניח יד על כתפו ומזמין לנו שני צ'ייסרים, אין כמו אלכוהול כדי להעביר טעם רע בפה. חבריקו מסתובב אליי, מרים את הצ'ייסר וכאילו רוצה לסכם את הנושא ולא לדבר עליו יותר הערב. הוא אומר, "אתה יודע… לצערי, האיש שאני הכי קשור אליו אך גם הכי מרוחק ממנו הוא אבא שלי. ואיכשהו אף על פי שאנחנו מדברים רק מדי כמה שבועות הוא תמיד מצליח לגמור אותי, לרסק אותי, ולפרק אותי חתיכה אחר חתיכה כל פעם מחדש כשהוא שואל – 'נו? מתי אני אהיה סבא?'. ואתה יודע למה זה הכי מצער אותי? כי כמה שזה אבסורדי ומצחיק, מעניין מה הוא היה חושב אם היה יודע שאין דקה שלא עוברת לי בראש השאלה 'נו? מתי אני אהיה אבא?'". לחיים.

צילום:DenisDenis, ברשיון CC.

אני יושב עם חבריקו בפאב תל אביבי. על אף שאנחנו חברים טובים מהתיכון אנחנו מצליחים להפגש רק פעם בכמה חודשים. הערב היה חשוב לי להיפגש איתו, רציתי לבשר לו שאני ואהבת חיי בהריון – הוא החבר הראשון שאני מספר לו את זה. כל הדרך לפאב תכננתי איך אפתיע אותו עם הידיעה המשמחת, האם כדאי למתוח אותו בסיפור איטי או פשוט להרים לחיים לכבוד התינוק ולשבור שתיקה. כשנפגשנו עדיין לא הייתי סגור על הבימוי וכנראה שטוב שכך, מכיוון שלאחר שהתחבקנו וצחקנו על השיער המתדלדל של האחד והכרס התופחת של השני, חבריקו התיישב על הכיסא ואמר שהוא צריך להגיד לי משהו.

חבריקו החל לספר על השנה האחרונה שעברה על הזוגיות שלו ושל אישתו, על הפסקת אמצעי המניעה והתחלת המחשבה על הריון. שמחתי בשבילו, אבל גם חששתי שאולי גם הם בהריון ושהוא הולך לגנוב לי את הבשורה. אך לפני שהספקתי להבין לאיזה כיוון השיחה הולכת, חבריקו כבר צחק על כך שהוא מאוד אהב את התהליך בתחילה – "לא כל יום באים אליך ומבקשים לעשות סקס 3 פעמים ביום – בוקר צהריים וערב" הוא אמר. מצד שני, בשלב מסוים זה כנראה הפסיק להיות כזה כיפי ומגניב כי לפעמים כשרצה לזנק על אישתו קיבל תמרור עצור כי אלו לא היו הימים של הביוץ ואסור לבזבז את הזרע. לעומת זאת, כשהיה חוזר מהעבודה עייף וטרוד, היא היתה פוקדת עליו להפשיל את המכנס ולתת עבודה. וכן, זה התחיל להרגיש לו כמו עבודה. האקט נהיה טכני, כבר לא היה משחק מקדים, אין שעשועים ומזמוזים לפני, הכל בתנוחה אחת כדי שהזרעונים יתנקזו למקום הנכון. "ואפילו אין מין אוראלי!", הוא הזדעק, "חס וחלילה שנזבזבז זרע! הרי אי אפשר להכנס להריון ממערכת העיכול!" הוא סינן בציניות וחיוך קטן עלה על שפתיי אך מהר הורדתי אותו כי נראה היה שהסיפור הולך לכיוון לא חיובי במיוחד.

חבריקו תיאר איך הגיע עם אהובתו לקליניקה של הרופא ובידיהם מעטפה לבנה. הוא לקח נשימה עמוקה והסביר שהמעטפה הכילה את תוצאות בדיקות הזרע שלו. כשהגיע תורם הם נכנסו לחדר הרופא שהיה עמוס בתמונות של נשים בהריון ועליהם ברכות בסגנון "תודה שעזרת לנו להגשים חלום!". הם הראו את תוצאות הבדיקה לרופא החייכן, אשר פתח את המעטפה, עבר על המסמך ואחרי בדיקה מעמיקה של 3 שניות סגר אותו והכניס חזרה למעטפה. "טוב חברים, הבעיה היא מאוד פשוטה" החייכן התיישר בכיסאו ואמר "לך אדוני, יש מורפולוגיה של 100%, אתם כנראה תצטרכו IVF". חבריקו שתק והסתכל עליי לתוך העיניים, הוא לקח נשימה והסביר שבהתחלה לא ידע בכלל מה זה מורפולוגיה ומה זה לעזאזל IVF. הוא אמר שהרופא הבחין במבטי העגל שלו ושל אישתו והסביר בקלילות, "זו הפריית מבחנה כמובן, בגלל העקרות. שנקבע תור ונתחיל בתהליך?".

לא ידעתי מאיפה חבריקו מנחית פתאום את הסיפור הזה, הערב שתוכנן היה אמור להיות הרבה יותר קליל ושמח. חבריקו המשיך וסיפר איך החזיק את ידה של אישתו ורעד קר עבר בגופו, איך הרגיש שכל החדר קופא ושהוא מתחיל לרחף מלמעלה ומתבונן מהצד, מסתכל על הנוכחים בחדר, על גופו ופניו שלו – פניו הקפואות מהחשש לפרוץ בבכי. הוא הסביר ששמע הרבה על אנשים שהרגישו איך חייהם עוברים להם מול העיניים, בד"כ זה היה קשור לתאונה או תקרית מפחידה, אבל לו זה קרה בקליניקה רגילה וקטנה אצל רופא קטן וחייכן. משחקי גיל ארבע בשכונה עברו מול עיניו בצבע שחור לבן, הוא ראה את דמותו המחייכת מחזיקה כדורסל בבית הספר ומנסה להגיע לסל, את ימי ההולדת עם המשפחה כשכולם חובשים כובעי ליצן ומחייכים, את ימי התיכון החמוצים מתוקים, את הדייט הראשון, את הנשיקה הראשונה, את הצבא, את הפגישה הראשונה עם אהבת חייו ואת הריח שלה, ולבסוף את הכניסה לקליניקה הנוראית באותו הערב. הוא לא האמין שאלוהים בחר דווקא בהם, בחר דווקא את החיים שלהם להפוך על פיהם כמו במטה קסם ולגמור אותם לקראת סוף גיל עשרים. כל מה שתכנן והיה מובן מאליו עד לרגע זה נגדע כהרף עין – המסלול הרגיל של לימודים, צבא, חברה, אהבה, נישואין, ילדים, פנסיה – כל זה נקטע, כאילו מישהו בא ועירבב לו את כל הקלפים מחדש. למען האמת, בתמימותו, עד לרגע זה לא חשב שיש אופציה אחרת. עד לרגע זה בעיות פוריות קרו בעולמות אחרים, בסרטים, בסדרות, בסיפורים על השכנה של ההיא והבן של זאת שעובדת עם ההוא.

"לי לא יהיו ילדים? לעולם?! מי ישאר אחריי, מי?! מי יישא את השם שלי ויהיה הזיכרון האחרון לקיום שלי? מי?! ולמה לעזאזל הרופא המטומטם הזה כל הזמן המשיך לחייך?!!" ופה הוא נשבר. חבריקו שלי. האיש הגדול הזה שתמיד ניהל את חייו ביד רמה ובצורה מדויקת, נשבר מולי כמו כלי חרסינה. שמתי ידי על כתפו וטפחתי, הזמנתי לו מים לשתות, הוא לגם מעט וכל שרצה היה להמשיך לספר את סיפורו. זה היה חשוב לו. הוא המשיך ואמר שאחרי ששמעו את הבשורה הם שאלו מספר שאלות קצרות אך מהר מאוד ביקשו לא להחליט באותו הרגע ושעדיף שילכו הביתה בכדי לעכל את החדשות הנוראות. הם לחצו ידיים ויצאו מהחדר. הוא תיאר את זמן הירידה מהקליניקה לרכב בשנות אור, אנשים עברו מולם וכולם נראו כה שלווים ורגועים בזמן שהם בערו מבפנים. אהבת חייו לקחה אותו בידו והובילה את הדרך, אין ספק שנשים הרבה יותר חזקות מגברים בסיטואציות כאלו. הם הלכו בשקט ולא פצו הגה. ליד הרכב היה גן ציבורי קטן וחשוך, אהבת חייו הצביעה לכיוונו והם הלכו לשם. הם נעמדנו באמצע הגן, סוף כל סוף היו קצת לבד מכל ההמולה, הסתכלו אחד על השניה וידעו שמי שידבר ראשון יגרום לשניהם לקרוס. הם עמדו אחד מול השניה ולא דיברו, החזיקו ידיים ונשמו עמוק – כאילו ידעו שהנשימה הזו צריכה להחזיק עכשיו לזמן ארוך. התחבקו, ראשו על כתפה וראשה על החזה שלו, וידעו שעכשיו, בשקט הנורא והחשוך הזה, מותר להם לבכות.

הם בכו את נשמותיהם החוצה, ייבבו על מר גורלם ועל העתיד לקרות להם, זה לא היה בכי של עצב, זה היה בכי של צער עמוק וגדול, זה היה בכי של אבל. אבל על עתיד שנמוג. מיררו על מות חלומותיהם, מיררו על מות חייהם, בכו על אובדן הזכות הפשוטה שניתנה לכל אדם לגדל אחריו דור, בכו עד שלא נותרו להם דמעות אלא רק חור גדול ועמוק בלב. אהובתו חיבקה אותו כמו שלא חיבקו אותו מעולם, הוא התמוטט בידיה ושיחרר הכל. הניח ראשו על כתפה, התעטף בה וזעק לאלוהים שיגאל אותו מייסוריו, שיעיר אותו מהעונש המר הזה. בדמיונו ראה גשם יורד על הגן החשוך, גשם של חזיונות ותמונות. תמונות שלו ושל אהבת חייו כזוג מבוגר ללא ילדים, זוג זקן ועצוב היושב בימי הולדת של ילדים אחרים ושותק. זוג שניסה טיפולי פוריות ומרוב כישלונות ויתר והפסיק, זוג שכבה לו האור בעיניים ובלב.

הוא לא זכר כמה זמן הם עמדו והתחבקו באותו הגן, הוא רק ידע לומר שאלו היו שעות ארוכות. הוא התייפח ואמר שהדמעות שהתחילו שם מלוות אותו במשך שבועות עד היום. הם בוכים באוטו לבד בדרך לעבודה, בוכים בדרך חזרה הביתה, בוכים בין הפגישות, בסופר ובכלל – לא מפסיקים לבכות. הם פשוט מסתובבים עם חור עמוק ודואב לאורך כל היום כמו נכה הסוחב מום והנקודה היחידה שבה הם יכולים להירגע היא בלילה, במיטה, בשינה – עד הבוקר בו הם שוב פותחים את העיניים והמחשבה הראשונה שחוזרת לראש היא שמישהו החליט שלסיפור חייהם כנראה יהיה סוף אחר.

הוא סיפר לי את כל זה ונראה שהוא חווה את הכל מחדש ברגע. הוא התייפח בבכי וגם דמעותיי לא איחרו לבוא. עטפתי אותו בחיבוק גדול ולחשתי לו שיהיה בסדר. יש רגעים בחיים שכל מה שצריך לעשות זה להיות שם בשביל מישהו אחר, לא להגיד יותר מדי, לא לייעץ ולא להסביר, רק להיות שם ולתת לצד השני לשחרר. נשארנו בפאב עוד כמה שעות ולא דיברנו יותר מדי, שתינו והסתכלנו לעבר נקודה דמיונית בקיר. זורקים מילה פה ושם, טופחים אחד לשני על השכם ובעיקר מעכלים את הסיפור הזה. סיפור חיים שתוקף הרבה יותר מדי זוגות, ועכשיו הוא תקף גם אותו. סיפור קשה ועצוב.

ומה עם הסיפור שלי? הסיפור הקטן והשמח שמתהווה בבטנה של אהובתי? – הסיפור שלי כנראה ימתין לימים אחרים. ימים טובים ושקטים יותר. לעיתים, מתוך ההמולה הגדולה של חיינו, מגיע הרגע שבו צריך לספר את סיפורו של אחר.

צילום: Roberto Trombetta, ברשיון CC.