ואז חוזרים מהעבודה. מאוחר. ופוגשים את הילדים לחצי שעה ואת הבת זוג להרבה פחות. כולם כבר עייפים. וגם אם לא נחזור מאוחר אנחנו מהר מאוד נמצא את עצמנו בנפרד. אנחנו נאסוף את הילדים בנפרד כדי לחסוך זמן, ניפגש בגינה, נתחבק, נשאל ״מה נשמע?״ ודי מהר, בלי לשים לב, נתפצל. אחד ישמור על הילדה במגלשה והשניה תשמור על הילד בנדנדה, אחד יילך להביא ארטיקים מהגזלן והשניה תחליף טיטול עם קקי גב על הדשא. ואיך אפשר בלי שאחד יבדוק מיילים מהעבודה והשניה תברר עם החברות לאן לרשום את הילדים שנה הבאה. או ההיפך. אבל עדיין בנפרד.

ואז מגיעים הביתה, נכנסים דרך הדלת, ביחד, ושוב – נפרדים. אחד אחראי על הארוחת ערב והשניה על המקלחות. אחד מכין את השולחן והשניה מלבישה. ואז, אחרי הארוחת ערב, רעידת אדמה אחת גדולה בפני עצמה, משכיבים לישון. בתקווה. אם לא עשו בעיות. ואז נוחתים על הספה. מותשים. הררי כביסה וכלים מכל עבר ואין שניה לנשום. אין שניה לחוות את הבן זוג שלך. מאוחר בלילה. אחד מכם כבר מנקר. נכנסים למיטה. ונרדמים. לפעמים מחובקים אך לרוב מעולפים. עד שאתם כבר ביחד, אתם בכלל ישנים.

ואז מגיע יום האהבה ואתה שולח פרחים, והיא קונה בושם, ובתקווה תשיגו בייביסיטר ותצאו לאכול במסעדה. לא עד מאוחר מדי. אתם בכל זאת עייפים.
ופתאום יש שתיקה. בכל זאת כבר דיברתם על הלוגיסטיקה והתור לרופא כבר נקבע בצהריים. ויש מרחק. ובעיקר דממה.

זה מספיק לכם?
זה מה שדמיינתם וחלמתם עליו?

אם לא, אז תעשו משהו.
תשברו את השגרה.
תשברו את הכלים.
תעשו דברים ביחד. ולא רק בסופ״ש, ולא רק בפארק או בג׳ימבורי. תתארגנו ביחד, תקלחו ביחד, תתקלחו ביחד, תאכלו ביחד, תשחקו ביחד. גם אם זה קשה. גם אם זה לא טבעי. אז תאחרו. אז תתעכבו. אבל לפחות תתפרעו. לפחות תשתוללו. וזה לא יהיה נוח. והבית יהיה מבולגן. אבל זה מגיע לכם. זה מגיע לשני הצעירים שפשוט אהבו להיות אחד ליד השניה.
אהבו להיות ביחד.

לכו תעשו משהו שונה היום – משהו שונה השנה.
את הבושם תמיד תוכלו לקנות בפסח.