יום שני לאחר הלידה. מחלקת יולדות. אני ואהבת חיי רכונים מעל עריסת הרך הנולד ושוברים את הראש איך לעזאזל נקרא לו. מותשים ועייפים אנחנו מבינים שחייבים להחליט עכשיו כי חלון ההזדמנויות שלנו עומד להיסגר. זה לא שפקיד משרד הפנים דופק על דלתנו – אנחנו פשוט לאחר יום ארוך וקשה והתינוקי בדיוק סיים לינוק וזה נותן לנו בערך 13 דקות לפני שהוא שוב מתעורר ומעיר את כל המחלקה יחד איתו.

היינו בטוחים שיהיה לנו יותר קל להחליט על השם. לפני הלידה היו לנו כמה שמות אהובים על הכוונת וחשבנו שכשהתינוקי יגיח החוצה לעולם אז בטוח אחד מהשמות יתאים לו יותר, בין אם לפי מבנה הפנים, צבע השיער או הצבע של הקקי – משהו בטוח יסמן לנו לאיזה שם הוא הכי מתאים. אומנם בלידה הקודמת גם פעלנו בשיטה הזו, אך בסוף מלאך נגלה בחלום לאהובתי ולחש לה שם חדש לגמרי שבכלל לא היה ברשימה. בהחלטה דמוקרטית שלה עם עצמה היא טרפה את רשימת השמות וזרקה אותה לפח והחלטנו לבחור לפי מצוות המלאך – אך בואו לא נבלבל את עצמנו בעובדות וננסה שוב פעם את אותה השיטה.

לצערי, בלידה הזו נתקלנו בבעיה חדשה. הבעיה לא הייתה שהשמות שבחרנו מבעוד מועד לא התאימו, הבעיה היתה שכל השמות התאימו לפרצוף הקטן והחמוד הזה שדחוס בתוך כובע גרב של הגנב מבגדד. היו לנו כמה אופציות לשמות והוא התאים לכולם! הוא התאים לאופציה המודרנית, האופציה התנכית, האופציה הדו-מינית, האופציה שקשורה לעונה ומזג האוויר ואופציית מורשת האבות בה הוא אמור להמשיך את השם של סבא שלו. אומנם לא שמעתי על הרבה אנשים שהעפילו לאוורסט ועשו אקזיט של 50 מליון דולר עם השם מורדכי אבל הסבא היה איש טוב, חכם ומצליח אז זה היה בסדר לנו.

לאחר סיום השלב הראשון רוב הסיכויים שתמצאו את עצמכם עם רשימת שמות מצומצמת אך עדיין איכותית ומספקת אלא אם כן אתם מצפים ללדת שביעייה. בשלב הזה אתם צריכים להתחיל לבצע סינון יסודי יותר ולברר מה המשמעות של כל שם ושם. שיטוט זריז באינטרנט יציף אינספור אתרים שמתיימרים לנבא מה יהיה אופיו וסיפור חייו של הרך הנולד וכל זה רק לפי השם שלו. הכל טוב ויפה אבל הבעיה שבאתרים האלה לרוב יהיה כתוב שהתינוק יהיה ״כריזמטי, יצירתי, חביב, דעתן, נהנתן״ וכו' וכו' אבל באף אחד מהם לא תמצא שום מידע פרקטי שיכול לעזור. אם נהיה מציאותיים לרגע, לא באמת מעניין אותנו שהילד יהיה חביב וחייכן, הרי גם ככה בגיל ההתבגרות הוא לא יהיה חביב אלינו ההורים ובטוח שלא יחייך אלינו. מה שכן מעניין זה שיהיו לו ציונים טובים. למשל השם "עמית", ממש לא מעניין אותי שהתינוק יהיה שובב וסקרן, מעניין אותי אם יהיו לו גזים או לא. הייתי מצפה לכל הפחות שבעמוד של "עמית" יהיה מידע אינפורמטיבי כמו:

עמית (שם לבן) – נולד בדרך כלל במשקל 4 קילו, בוכה רק בלילה, מערכת עיכול של עובד בניין, בתיכון יסתובב עם נוער עברייני וייפול לסמים קשים, לאחר צבא יהגר לברלין, יתגרש, יהיה נמוך קירח ועם משקפיים.

עמית (שם לבת) – חביבה, סבלנית, אוהבת את כולם, תיפול לזנות, בגיל שלושים תופיע כגופה בסדרות משטרה אמריקאיות, תפתח מרכז סיוע להורים עובדים מתעשיית הפורנו, תאהב לצייר, ליצור בחימר ולשחק באש. טבעונית.

כאמור בסוף התהליך נשארנו עם רשימה מצומצמת מאוד של שמות אך עדיין לא ידענו מה להחליט. לא נשאר לנו הרבה זמן אז החלטנו לנסות להשתמש בסטטיסטיקה פשוטה. התחלנו להיזכר אילו אנשים מצליחים, חכמים או סתם אנשים טובים אנחנו מכירים, ושהם בעלי אחד מהשמות שנמצאים ברשימה. ולעומתם, חיפשנו גם אילו אנשים שלא שפר עליהם מזלם נמצאים ברשימה חלילה ושאותם יש לנפות. זה עזר לנו להשאיר שמות מועדפים ולצמצם את השאר. ההוא יש לו דוקטורט ומשרד מצליח מוסיף הרבה ניקוד לאחת מהאופציות ברשימה ואילו השני שיש לו בעיית השמנה וריח גוף רע מעיף לאלתר אופציה אחרת מהרשימה. לבסוף נשארנו עם שני שמות ממש מוצלחים. אבל מה נעשה עכשיו? יש רק תינוק אחד ויש שני שמות, ואף על פי שזה עובד מאוד טוב אצל טבחים בצבא, עם שם של ילד אי אפשר לעשות שבוע-שבוע.

הזמן קצר והמלאכה מרובה. העמקנו את החקירה והתחלנו לבדוק מי מהשמות נמצא ביותר רשימות כמו רשימת השמות של מפקדי טייסות חיל האוויר לדורותיהם, חתני פרסי נובל, ממציאים דגולים, סטארטאפיסטים, שחקני טלנובלה וכו'. אך עדיין לאחר נבירה מתמשכת מאזן השמות נשאר זהה. על כל מפקד אוגדה שצלח את התעלה היה ספורטאי אולימפי שהחזיק בשם הנגדי. עמדנו אחד מול השנייה, מעט אובדי עצות וקצת מיואשים והחלטנו לעשות את המעשה ההגיוני ביותר שנשאר לעשות – להטיל מטבע.

כן. קצת הזוי שהחלטה גורלית כמו שם של ילד תיקבע על פי הטלת מטבע אבל אנחנו לא נתנו למטבע להחליט איזה שם יינתן לילד, הטלנו מטבע מכיוון שגדולים וחכמים מאיתנו סברו שבעת הטלת מטבע, מרגע הנסיקה ועד שלבי הנחיתה בחזרה, באותה שברירית השניה בה המטבע כמעט ומגיע בחזרה ליעדו, האדם פתאום מבין מהי נטיית הלב האמיתית שלו. אתה מבין איזה צד של המטבע אתה באמת רוצה שייצא ולאיזה שם אתה מתחבר יותר.

אז זרקנו את המטבע. הוא התעופף כלפי מעלה ונחת בחזרה. יד ימין שלי כיסתה את המטבע שעל יד שמאל. לא הזזתי אותה, לא העזתי להרים אותה בכדי לראות על איזה צד הוא נפל. שתקנו. הסתכלתי לעבר אהבת חיי והיא אליי בחזרה. נשמנו עמוק והחלטנו להגיד ביחד את השם שליבנו בחר. שתקנו עוד קצת ולבסוף אמרנו ביחד את השם שכל אחד החזיק בראשו. לשמחתנו, או יותר נכון למזלנו, זה היה אותו השם. נשמנו לרווחה, סוף כל סוף החלטנו! תחושה של הקלה מילאה אותנו והתחבקנו, עברנו עוד שלב במסלול המהיר של ההורות. המשכנו להתחבק, שמחים שבחרנו את השם ושמחים אף יותר שהתינוקי עדיין לא התעורר. לפתע אהבת חיי דחפה אותי מעט, אחזה בכתפיי והסתכלה עליי בבהלה. "מה קרה?!" תהיתי ואז היא הטילה את הפצצה הגדולה – "אבל לא בחרנו עדיין שם שני!!".

"לא! לא! לא!! לא זמיר! סמיר עיוני… ס-אאאא-מ-י-ר…", תיקן אותי בפעם השלישית האח סמיר והכניס אותי לחדר הלבשה קטן. "שים מדים בשביל הניתוח, טוב אבא'לה?" הוא ציווה בעודי ניצב בחדר עמוס מדפים ומרגיש מעט אבוד. דקות קודם לכן הכניסו את אהבת חיי להכנה לניתוח הקיסרי ואני אמור להתלבש מהר כדי שאוכל להצטרף אליה. "אני הולך לעזור בהרדמה עכשיו. לא לדאוג, בעזרת השם הכל יהיה בסדר ואבוא להכניס אותך, טייב?"

פה חשדתי. מילא כשאומרים לי לא לדאוג אז ישר אני נהיה פסימי, אבל מאיפה הגיעה התוספת של ה-"בעזרת השם" פתאום? הוא לא אמור היה להיות בן דוד? הסיכון בניתוח כל כך גדול שהוא מבקש עזרה גם מהיהדות? אולי זה באמת זמיר בסוף?. עמדתי באמצע החדר הקטן ובהיתי בעיני עגל במדים שאני אמור ללבוש. את כל ההריון עברתי ללא שום חשש ודווקא עכשיו, כמה דקות לפני, כל החרדות מתחילות להציף אותי. במשך כל  תשעת החודשים הללו תיפקדתי בתור המרגיע הלאומי בבית; אהבת חיי היתה גולשת בפורומים באינטרנט ומקריאה בקול רם שיש המון בעיות בניתוחים קיסריים, שהרדמה מלאה זה מאוד מסוכן ושאם ארדם לה מול העיניים עכשיו זה יהיה אפילו עוד יותר. היא היתה יושבת מול המחשב, מקריאה מחקרים ונתונים ומעלה את סף החרדה בבית, גם שלה וגם שלי. אני ממש השתדלתי לשמור על ארשת פנים בטוחה ותומכת בשביל להרגיע אותה. לא משנה אם ניסיתי להצחיק, להרגיע, להעביר נושא או לתת נתונים סותרים, היא היתה לחוצה ואני הייתי אוגר עמוק בפנים. בכל התקופה הזו השתדלתי לא לתת לדבר מזה לחלחל לי לתוך הנפש, ניסיתי לא לחשוב על זה יותר מדי. לא להרגיש, קצת כמו רובוט, ולו רק כדי שאוכל להמשיך ולתמוך ולא לפחד בעצמי – אי אפשר ששני בני הזוג יהיו בלחץ. בדיוק כפי שאחד עצבני אז השני צריך להרגיע וכשהשני עצוב האחר צריך לנחם, אז גם אצלנו, כשהיא בחרדה, אני צריך לרוץ למלא את הפריזר בגלידת פיסטוק ולחכות להוראות.

אין יותר מדי מה לעשות עם המחשבות הללו אז ניסיתי להסיח את דעתי. צילמתי סלפי עם המדים בשביל אמא, אכלתי חטיף בריאות בטעם של שומן צמחי, וקראתי באינטרנט שהג'ירפה אמנדה מהספארי המליטה בן זכר ועדיין מחפשים את האבא. אבל החרדה לא רצתה לעזוב. מה לעזאזל אני אמור לעשות אם קורה משהו באמצע הניתוח? "תירגע!," צעקתי על עצמי, "מה יש לך?! זה כולה ניתוח קיסרי, לא ניתוח ראש!", אבל מה לעשות שגם אם הסיכוי נמוך תמיד הנורא מכל יכול לקרות. הרי מעכשיו השליטה כבר לא בידיים שלנו ואנחנו נתונים לחסדם של הרופאים. "אני צריך לבדוק שהרופאה יודעת מה היא עושה! ושמזריקים את החומר הנכון להרדמה! ושלא יחליפו לי את התינוק!!!", הדם בראש התחיל לצנוח לרגליים. תמיד יש מחדלים ובעיות וגם הרופאים והאחיות הם בני אדם, ובטח כולם במשמרות כפולות ועם עייפות מצטברת. ומה אם יקרה משהו לעובר שטרם נולד? לא מספיק שכשיש לך ילדים אתה כל הזמן בדאגה אז עכשיו החרדות צפות עוד לפני שהם נולדים?!

המחשבות נהיו קודרות יותר ויותר והרגשתי איך האוויר אט אט מתרוקן מהחדר. מה אעשה אם יקרה לאהבת חיי משהו? האישה הזו שבחרה להעביר איתי את שארית חייה, מה אם אאבד אותה?. הרגליים שלי נהיו כבדות והרגשתי שאני חייב לשבת. ומה עם הילדה בבית? אני בטוח שאוכל לדאוג שלא יחסר לה כלום, אבל עם כל החום והאהבה שארעיף עליה, אני חושש שלעולם לא אגיע למידת הרוך שאהובתי יודעת לתת. אומנם גם לי יש את רגעי הקסם שלי איתה, אבל לי ולאישתי יש מגע שונה, צורת תקשורת אחרת, אנחנו מתבטאים אחרת ואני לא יודע אם אוכל לספק לילדה את כל מה שהיא זקוקה לו. אין תחליף לתפקיד האימהי ואין זה משנה אם ממלאת את התפקיד אישה או גבר, העיקר שמישהו מאייש את התפקיד. במשפחה שלנו אישתי נושאת את דגל האינטואיציה האימהית, הרוך והחיבוק העוטף – אני בטוח שגם כשהילדים יגדלו ויהיו במרחק עשרות קילומטרים ממנה היא עדיין תרגיש שאחד מהם צריך משהו והיא תעצור את כל העולם בשביל לספק לו את זה; בין אם יש צורך בעזרה, חיבוק, נשיקה או מילה טובה. ואילו אני, האבא, גם אני אוהב ומחבק. אבל רוב הסיכויים שאשב בכורסא בסלון ואתקשר בשביל לשאול מה נשמע ודרך אגב, גם מה הסיסמא לאינטרנט?

ועכשיו, כשכל העולם עומד לקרוס מול עיניי והמחשבות הרעות מציפות את נימי נשמתי, עולה מחשבה מעיקה אחת – איך אני אמור להיות גם אבא וגם אמא?! איך אני אמור לעשות את כל זה לבד? באיזה עולם אכזר אנחנו חיים שאני צריך לשקול את זה בכלל. כל מה שאני יודע זה שאני לא יכול בלי אישתי. כל מי שאני בעשר שנים האחרונות זה רצף גנטי של אירועים, חוויות, והחלטות שנבעו ופרחו מתוך הקשר הזה. היא עידנה אותי, איתגרה אותי וגרמה לי להבין שגם בגלגול הבא אני ארצה לחצות את כל העולם בכדי למצוא אותה שוב. הבטחתי לה שאשמור עליה כל עוד נשימה באפי – אבל כעת, האם אני הולך לאכזב אותה? האם בפעם היחידה שבה באמת תהיה זקוקה לי אצטרך לעמוד בצד ולראות אותה נעלמת? ואיך אוכל לצעוד קדימה ולהשאיר את אשר נדרנו על ליבנו מאחור?. אני צריך שהיא תהיה לצידי במסע הזה – אני מוכרח שהיא תהיה איתי במסע הזה. אני צריך שהיא תעמוד מולי, תחזיק לי את היד, תסתכל עליי בחצי החיוך שלה ושהפעם היא זו שתרגיע אותי ותגיד לי שהכל יהיה בסדר. שהיא עדיין כאן, איתי, ושהכל בסדר.

"אתה בסדר?!?!", פתאום מופיע סמיר ומסתכל עליי מוזר. אני מנגב קצה דמעה שנותרה לי בעין ומהנהן. "אתה בטוח שאתה בסדר?!?", הוא מתעקש ואני מנער את הראש ומנסה להתאפס "כן כן, הכל בסדר." אני עונה. "טוב אחי…" הוא מרים את כתפיו, "אם הכל בסדר אז בוא נצא למסדרון…. רק שתדע לך, שלי באופן אישי אין בעיה עם זה," הוא מסתובב ללכת וממשיך, "אבל לבשת בטעות את המדים של האחיות. לידה קלה אבא'לה!".

צילום: Otis Historical Archives National Museum of Health and Medicine, ברשיון CC.