"איזה כיף!, אנחנו בהריון!". כך הודיעה אשתי, לפני 3 שנים לערך ב-4 לפנות בוקר. או לפחות זה מה שהיא אומרת לכולם. 4 לפנות בוקר, כל מה שעניין אותי זה לישון, היא לא יכלה לחכות עם הפצצה הזו לקפה של הבוקר? – איזה מחשבות של דביל היו לי.

אין הורה שלא נמצא בלחץ תמידי מרגע הישמע ההודעה הזו, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בהריון הראשון. אפשר לדמות זאת לשריקת הפתיחה למרוץ מכשולים בן 9 חודשים בערך, נבחרת זוג ההורים נגד תחלואות העולם. כל כך הרבה אזהרות, כל כך הרבה איסורים שאי אפשר לדעת מאיפה להתחיל. אסור דגים חיים, אסור אלכוהול, אסור לעשן, אסור לרכב על אופניים. וזה רק על קצה המזלג.

תמיד דמיינתי בראשי את ההיריון כתקופה נהדרת. האישה קורנת וזורחת, מקבלת מבטים מחייכים מכל מקום, והגבר – הוא רק שומע בעבודה כמה הולך להיות לו רע בחיים ושיברח כל עוד הוא יכול. לשמחתנו ההיריון הלך לנו די חלק. לאשתי לא היו בכלל בחילות, ולמעט עייפות מצטברת וחוסר נוחות לישון רק על צד שמאל, היא התמודדה יפה מאד. הגיבורה הפרטית שלי.

רווי חוויות משמחות מההיריון הקודם, קבענו תור לרופא הנשים של אשתי להתחלת התהליך. הגענו מוכנים עם כל בדיקות הדם הנדרשות, הרי אנחנו כבר שועלי קרב ותיקים – יודעים בדיוק מה הרופא יגיד וישאל.

"מזל טוב, אתם שוב בהריון, אבל…", אומר הרופא. זה לא מה שציפינו שהוא יגיד. יש משהו במילה הזו, "אבל", במיוחד אם היא מגיעה אחרי משפט עם מילים בעלות משמעות טובה. ועוד כשאתה שומע את המילה הזו מהרופא, משהו בי לפתע נסדק. פתאום לא הכול ורוד, אין את התחושה הזו של היריון קורן וזורח.

"על וירוס CMV שמעתם?" שאל הרופא והמשיך בלי לתת לנו אפשרות לענות. "זה דבר נפוץ אצל מבוגרים, שאפילו לא יודעים לפעמים כי הם חלו בו". מסתבר שההידבקות הופכת מסוכנת מאד כאשר האישה נדבקת במהלך ההיריון או מעט לפניו. ואצל אשתי, בדיקת ה-CMV יצאה חיובית. המשמעות היא כי קיים סיכוי שהעובר יסבול ממחלה מולדת שנעה בין תופעות לוואי זניחות למחלות קשות שקשה לי אפילו לחשוב עליהן.

ישבנו קפואים מול הרופא. לא ידענו כל כך איך לאכול את הצפרדע הזו. אנחנו, זוג צעיר עם ילד בן שנתיים, מה לנו ולזה? איך הגענו למצב הזה? ההיריון הראשון היה כל כך טוב, הילד בריא, אנחנו בריאים. מה עושים עכשיו?

"אסביר לכם מה האופציות שלכם", הרופא מבחין בעיניים הפעורות שלנו מהשוק הראשוני שחטפנו. אולי יש תקווה חשבתי בליבי. בכל זאת אנחנו בשנת 2016, בטח הוא יסביר איזה תרופות לקחת ולכמה זמן ואנחנו נחסל את המחלה האיומה. אך אז הגיע המסמר האחרון. כאילו בתזמון מושלם. כשאנחנו בקרשים, טיפה מנסים להרים את הראש מעל המים, ושוב, מכת אגרוף קשה לבטן.

"רוב הזוגות במצבכם הולכים על הפתרון הפשוט ומפסיקים את ההיריון". שתיקה ארוכה. אני מסתכל על אשתי והיא עליי, לא מאמינים שבכלל קיימת אפשרות כזו. אני לתומי חשבתי שרק ניקח תרופה. אנחנו רק בשבוע 7, רק לפני כמה ימים צהלנו לרגל הבשורה המשמחת שאנחנו בהיריון וכבר היא נלקחת מאתנו? אומנם אנחנו בשבוע מוקדם יחסית אבל כבר חלמנו איך הילד הקטן שלנו הופך לאח בכור וגדול. איך ישחק עם אחות או אח קטנים. איזה בגדים נעביר לילד הבא ואיזה נתרום. ואיך נסדר את החדר שלהם.

"אמרת שיש אופציות, מה האופציות הנוספות?" שאלתי בקול חלש, לא רוצה להאמין שהאפשרות הראשונה היא הפסקת הריון. הרופא הנהן בראשו, "כן. קיים סיכוי של 40% להידבקות העובר. את זה נוכל לאמת רק בבדיקת מי שפיר, בשבוע 21". שבוע 21? שאלתי בלב. זה יוצא 14 שבועות מעכשיו. זה המון זמן. וגם אם נגלה שהעובר כן נדבק לא נוכל לדעת האם יקבל רק תופעות לוואי או יחלה במחלה קשה.

איך אנחנו יכולים לקבל החלטה כזו? איך אפשר להתמודד עם תינוק קטן שבכל רגע נתון יכול לחלות במחלה קשה, או אפילו להיוולד לתוכה? ומה עשינו שזה קרה לנו? לפעמים זה מרגיש שהדברים האלה קורים רק לאנשים אחרים, לחסרי מזל, ופתאום אנחנו הם האחרים. חסרי המזל.

יצאנו מהפגישה עם הראש באדמה. ימים חלפו בשתיקה בבית ולאחר כמה זמן התעשתנו והחלטנו להמשיך למרות הכול. השמחה ברצון לספר להורים על ההיריון הצפוי, הוחלפה בעצב ובקושי לספר על הבשורה המרה. כיצד מספרים דבר כזה? האם הם יבינו? האם יתמכו בהחלטה שקיבלנו?

ומה יהיה עם החברים? כיצד נספר להם? הרי אוטוטו ייראו כבר בטן, ואז לא נוכל להסתיר זאת יותר. כל זה יקרה לפני שבוע 21. אותו שבוע ארור שחקוק לנו עמוק בזיכרון וביומן של כל אחד מאתנו. איך נוכל ללכת ולספר לאנשים שאנו בהריון, ובשבוע 21 נקבל את הבשורה הנוראית מכל. "היינו בהיריון, אבל עכשיו כבר לא", האם זה מה שנגיד? אני לא מצליח לדמיין את עצמי אומר את המשפט הזה. איך מסבירים את הסוד הנורא הזה שהסתרת בבטן כל הזמן הזה.

"אני נורא מפחדת ממה שיהיה" אומרת לי אשתי כל כמה שעות. גם אני מפחד, אני אומר לעצמי בלב. אבל מבחוץ אני חייב להיות אופטימי, אני חייב להראות לה שאני מאמין שיהיה בסדר, גם אם אני לא מאמין בזה בלב שלם. אני חייב להיות חזק עבורנו. אני חייב להיות חזק עבורה.

הימים עוברים, אנחנו מנסים להתקדם ולא לחשוב על זה. אפילו שברור לשנינו שזה לא הולך ואין מצב שלא חושבים על זה. אנחנו מאמינים שיהיה טוב, ושכל זה יהיה בעתיד כזיכרון רחוק שנספר אותו לילד העתידי שייוולד. והלוואי והוא ייוולד בריא. והמספרים יהיו לטובתו והוא ינצח את הסטטיסטיקה. ייוולד לסיפור גבורה. סיפור הגבורה הפרטי שלו, של אישתי, ושל המשפחה הקטנה שלנו.

—

טור אורח נכתב על ידי א' שביקש להישאר בעילום שם.

צילום:felix.mac, ברשיון CC.

"פפפפחחווווווווששש!!", לחצתי על ידית האסלה ויצאתי מהשירותים של המטוס. בדרכי למושב, חלפתי על פני חרדי שהתפלל שחרית, ילד אפאטי עם אוזניות ואימא מפהקת עם תינוק רטנוני על הידיים. התיישבתי ליד אהובתי ואמרתי, "הנה הבוטנים, הכרית והשמיכה שביקשת להביא לך. עכשיו הכל בסדר? נוח לך?!". היא חייכה בהסכמה והודתה לי בציניות על העמל הרב. "את יודעת שאם תלדי עכשיו, במהלך הטיסה, אז הילד שלנו יוכל לטוס בחינם לכל החיים? חסכוני לא?!". היא הרימה גבה. אפשר להבין אותה, היא בתחילת ההריון ולדבר על לידה זה קצת מוקדם. את בשורת ההריון גם כך גילינו לא מזמן וזו גם הסיבה שהחלטנו להקדים את החופשה השנתית. לקחנו בחשבון שהגניקולוג החרדתי שלה לא ירשה לטוס בשמי אירופה הקלאסית בשלבים יותר מאוחרים אפיית התינוק.

לפי המפה בצג של המטוס אנחנו מתקרבים לנחיתה. אני מתחיל לסדר את המושב, מכניס חפצים אישיים לתיק ותוך כדי שאני מפיל דברים על הרצפה ונותן מרפק לנוסע שלידי, אני נתקל בדפים המודפסים של הביטוח שעשינו לטיול. אני מבחין שאהובתי שילמה 150 שקל על הביטוח. 150 שקל? למה כזה יקר? אני תוהה ביני לבין עצמי. אני שילמתי רק 40. אולי זה בגלל שהיא בהריון? אז מה? גם אני שוקל כמו הריונית טיפוסית, ועדיין המחיר של הביטוח עלה רק בחמישה שקלים תחת ההגדרה "מטען חורג". "את בטוחה שזה בסדר שתטוסי במצב שלך?" שאלתי, "את יודעת, עם ההריון והכל, מה יקרה עם תצטרכי רופא מיילד? אומנם עברתי סדנת עזרה ראשונה בעבודה אבל בין זה לבין ליילד אותך על ענן יש פער עצום". אהובתי הורידה את האוזניות וגילגלה עיניים על כך ששוב הפרעתי לה באמצע הסרט וענתה "שום דבר לא יקרה. תפסיק להלחיץ, אני כולה בהריון חודשיים. אנחנו תיכף נוחתים והייתי רגועה עד עכשיו, אז תפסיק להלחיץ…!!". היא החזירה את האוזניות וחתמה את הנושא.

הסתכלתי עליה. בחנתי איך היא מתפתלת מעט ותופסת את הבטן ואמרתי לה באמפטיה "אולי די כבר עם ההוראות?!?! גילינו את ההריון לפני כלום וחצי וכבר יש לך בחילות?! זה לא קצת מוקדם מדי?", הגבתי והמשכתי "את צריכה לצבור קצת ותק הריון, גברת! את לא יכולה להתחיל כבר עכשיו עם הבחילות והכאבי גב. אין לך מספיק פז"מ הריוני!!".

"ס-ל-י-ח-ה?!", אהובתי פערה את עיניה ואת פיה בהתאמה "אם מישהי אחרת תשמע אותך אומר את זה היא תערוף לך את הראש!", עיניה נפערו עוד יותר אפילו שחשבתי שכבר אי אפשר עוד והיא המשיכה להרצות שמהרגע שהאישה בהריון יש את התופעות האלו וזה לא קשור לזמן. ובכלל, לכל אישה יש את התסמינים שלה וזה לא חקוק בסלע, יש בנות שיש להן בחילות מהשבוע הראשון של ההריון ויש כאלו שאין להן בכלל. היא שוב החזירה את האוזניות וסימנה לי שאשתוק. בתגובה קירבתי את הראש הגדול שלי אליה וצעקתי "מעניין מאוד שהתסמינים האלה לא היו כשדילגת כמו איילה בין החנויות בדיוטי פרי!!  זו סתם פינוקציה, את חזקה כמו סוסה וסתם בא לך שאשרת אותך. את רוצה אולי שהטייס יעצור את המטוס כדי שתעשי סלפי עם ענן?!". לא היתה תגובה. היא החליטה שהיא מתעלמת ממני ושום דבר לא יעצור אותה מלקרוא את תקצירי הסרטים שבמסך שמולה. זה רק עצבן אותי עוד יותר. "אני לא קונה את הטריק הזה גברת! זה בדיוק כמו המחזור שלכם, סתם סיבה לצעוק עלינו הגברים ולתת הוראות! די, אני כמו הקוטג', אני פותח במחאה משלי! עד שלא תציגי אישור מרופא שהתסמינים האלה אמיתיים אני בשביתה, שומעת?!".

רגע של שתיקה והיא פתאום מסובבת את פניה אליי. היא רצינית ואני מתחיל להיות מבוהל. אני תוהה מה ואיך היא הולכת להגיד לי שאני טועה ובתוך תוכי אני כבר מכין את עצמי לתבוסה כי רוב הסיכויים שהיא, כמו תמיד, צודקת. לא לא, אני לא מתכוון ליפול בפח הזה שוב. נכון שיכול להיות שבאמת יש לה את התסמינים האלה ואני בסך הכל דביל ועצלן, אבל גם אם כן, זה לא אומר שאני לא יכול לנצח את הויכוח הזה! האגו שלי לא יוכל לספוג עוד ויכוח שהתחיל בקול תרועה רמה והסתיים בקול ענות חלושה.

אני מחליט שההגנה הכי טובה היא התקפה. לא יודע מאיפה היה לי את האומץ אבל שוב קירבתי את פניי קרוב לפניה וצעקתי, "א-ת ש-ו-מ-ע-ת?! אני בשביתה!!". "שמעתי שמעתי! למה אתה צועק?", הגיבה, "האוזניות עדיין לא משמיעות כלום!". לפתע הקברניט של המטוס, שרוב הסיכויים שגם הוא שמע חלק מהמונולוג הקולני שלי, הודיע ברמקול שתיכף נוחתים והוא מבקש מהדיילים לנעול את דלתות השירותים והורה לנוסעים לחגור חגורות בטיחות. "יופי! תראה מה עשית, עם כל השטויות שלך פספסתי את האפשרות היחידה לעשות פיפי!" אמרה.

למען האמת גם אני מרגיש עכשיו שאני צריך ללכת לשירותים. פיפי תמיד הרגיש לי כמו פחמימות, ברגע שאסור לי אז הגוף מתחיל ללחוץ ולרצות יותר. הסברתי את זה לאהובתי והיא ישר תקפה "סליחה?! אתה בהריון?! יש לך אישור מהרופא שיש לך שלפוחית רגיזה?! אתה לא חושב שצריך לעבור מינימום של שעתיים בין פיפי לפיפי?!", שאלה והמשיכה מבלי לחכות לתשובה "אין לך שום סיבה ללכת לשירותים כל רבע שעה! חוצפן! אני לעומת זאת מתה לפיפי, ועכשיו בגללך אני לא יכולה ללכת! לפחות תביא לי כבר את השקית נייר החומה!". שקית נייר? למה לעזאזל היא צריכה עכשיו שקית נייר?, "מה את הולכת להשתין פה בתוכה?" לחשתי בתדהמה שאף אחד לא ישמע, אבל אז היא ישר ענתה "לא! שאלוהים יעזור לי! אני צריכה שקית לבחילה!!!".

צילום:University of Washington, ברשיון CC.

“אולי תפוח? לא! תות! כבר כמה דקות לא טעמתי תות! אולי בכל זאת תפוח?! אולי פירות…? מה זה בכלל טעם פירות?!  אם כבר כתבתם על הטופי שהוא בטעם פירות זה לא הגיוני לפרט באיזה פירות מדובר?! יש פה אנשים שאלרגים למנגו למען השם!", אני חושב לעצמי ולוקח עוד סוכריית טופי מהערימה, זה כבר הטופי השלישי מאז שהתחלתי לספור כמה טופי אכלתי, והיד עוד נטויה. זה לא שיש לי משהו אחר לעשות, אני, אהבת חיי ועוד כמה זוגות הריוניים מחכים בסבלנות שהמדריכה של הקורס הכנה ללידה תגיע, היא הודיעה שהיא בפקקים בכניסה לפתח תקווה, שזה דווקא די מוזר בהתחשב בעובדה שרוב האנשים רק רוצים לצאת מהעיר הזו. אהובתי מרוכזת במגזין "לאישה" כל כך ישן ומרופט שכל מה שנשאר ממנו זה תמונת השער וכתבה על "100 שיטות לדעת אם הגבר שלך באמת אוהב אותך", מהצצה קלה בתוכן של המאמר האקדמי הזה לא הבחנתי בשיטה הכי פשוטה – אולי פשוט לשאול אותו? בכל מקרה, הנייד שלי על 10%, משמע אסור לגעת בו כדי שתשאר מספיק סוללה ל-WAZE בשביל לצאת מפתח תקוה. המבטים של הזוגות האחרים נראים כאילו הם מחפשים מישהו לפתח איתו שיחה, חס וחלילה שזה יהיה איתי, אני לא בנוי לשיחות מסדרון או נפש, עוד בילדות לא היה לי סבלנות לחבר דמיוני אז על אחת כמה וכמה אני לא הולך להתחיל עכשיו. מבחינתי נשארנו אהובתי, אני והטופי. אוי! אני רואה טעם חדש שעוד לא ניסיתי בשולחן ממול!

ההתלבטות הקשה לגבי טופי נוסף עדיין בשיאה, יש שיקולי בעד ונגד, אך נראה שהגעתי להכרעה שכדאי שאעצור את עצמי – מספיק עם הטופי, אולי המדריכה תביא איתה עוגיות עבאדי וחבל שאהרוס לעצמי כבר עכשיו את כל התאבון. לפתע נפתחת הדלת של חדר ההמתנה, אור גדול מתפרץ פנימה ואני מסיט את המבט הצידה ומתקשה לראות. לחדר נכנסת אישה מרשימה וגבוהה, על רגליה נעלי עקב שעושים אותה עוד יותר גבוהה, שיערה אסוף בשתי מקלות סושי ולצידה גבר גבוה, חטוב, שופע שיער גולש על הראש ונטול שיערות לגמרי בחזה. אני ועוד שתי הריוניות לטשנו מבטים ופערנו פינו לרווחה ואני חושב שאף פלטתי "וואו" קטן בטעות. רק בליטה קטנה בבטן של הגברת, שדומה יותר לברבור מאשר לבת אדם, מצביעה על כך שהיא בהריון – אם היא לא היתה בקורס הכנה ללידה הייתי חושב שהיא פשוט אכלה קצת יותר מדי בארוחת צהריים ותו לא. מיותר לציין שהזוג המלכותי נראים רעננים מתמיד, עם חצי חיוך ושלוות נפש. קצת מדכא בזמן שכל שאר הזוגות בחדר עדיין עייפים ומנומנמים, מי בגלל יום עבודה ארוך ומי בגלל שהיא סוחבת עובר בגודל של כדור פיזיו בבטן.

הרגשת סלידה עולה בקו ישר עם הפרצוף המתעקם שלי. "היא בטח בשבועות הראשונים של ההריון", אני חושב לעצמי, "סתם חדורת מוטיבציה, מה יש לה לעשות פה? אין לה מספיק פז"מ הריוני בשביל להסתובב בינינו בכלל.", אני חושב והאף שלי ממשיך להתעקם. ״אני? אני בדיוק מתחילה חודש שישי״, הג'ירפה החיננית מחייכת ומשיבה למישהי שניסתה לפתח שיחה. גם איתי השואלת ניסתה לשוחח מקודם אך התחמקתי ממנה בגלל לא היתה לידה צלחת טופי. "חודש שישי?!", אני מתפלא ביני לבין עצמי, זה נראה שאני העליתי בהריון הזה יותר ממנה. מתסכל. הדבר הבוגר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו תוך כדי שאני מתחיל לשנוא אותה הוא לנסות למצוא מה דפוק בה כדי להרגיש יותר טוב לגבי עצמי. אולי היא בהריון בסיכון בגלל שהיא לא אוכלת שום דבר? בטח אנורקסית, מסכנה… אולי יש לה סכרת הריון? אולי סתם טחורים?! לכל אחד בעולם שלנו יש איזושהיא בעיה שהוא מתמודד איתה, איזו צרה קטנה או גדולה. כל אחד סוחב בבטן משהו מעיק ומציק, וזה לא קשור דווקא לכמות הטופי שהוא תקע. רובנו מכירים בעובדה שהדשא של השכן ירוק יותר, ושאם רק נתקרב, נוכל לראות שהדשא יבש בחלק מהמקומות ושצומחות שם יבליות. כל אחד מאיתנו מתעורר בכל בוקר לסרט בכיכובו, אם מישהו מסודר כלכלית אז אולי הוא בודד חברתית, אם הוא שופע חברים אז אולי יש לו מחלה כרונית וכו' וכו', לא פגשתי בימיי מישהו שלא נאבק במשהו, וכנראה שגם המסכנה הזו סוחבת משהו. מבחוץ היא נראית מושלמת ורעננה עם בליטה קטנה של הריון, אבל בטח היא סובלת מצרבות וכאבי רגליים. לעזאזל, אפילו לי יש כאבי רגליים מההריון הזה. ״למען האמת אין לי בחילות בכלל, בנתיים אני לא מרגישה את ההריון הזה בכלל״, היא מצחקקת ואני מקרב לפה עוד טופי. אני לא יודע את מי אני מתעב יותר, את ההריונית המושלמת או את הנודניקית שממשיכה לשאול אותה שאלות. לא רק שהדשא של לא מכוסה יבליות הוא גם מצמיח עצים טרופיים! ובן זוגה בעל עצמות הלחיים והקול הרדיופוני מוסיף, ״היא נראית עכשיו אפילו יותר טוב ממקודם, קלילה ונמרצת…״ – קשה לי לשמוע את הסוף של המשפט כי בדיוק הכנסתי לפה שני טופי בבת אחת. אומרים שמתוקים הם סוג של נחמה, ואני מזמן איבדתי את ספירת הטופי שלי, אבל נראה שהנחמה היחידה שתעזור תהיה בצורה של עגורן שייפול על הבניין וישלח את כולנו לעולם שאין בו עייפות או עודף משקל. "יש רק דבר אחד שמציק…" הוא מוסיף ואוזניי מתעוררות בתקווה לשמוע איזו רוע גזרה נפלה בחיקם. ״אנחנו צריכים למכור את המכונית ספורט ולהחליף בגלל העגלה של התינוק לג'יפ״. את החיוך הרחב שלי אני לא מצליח להסתיר, מצאתי את היבלית בדשא שלהם! ידעתי! כמו תמיד, אין מישהו שלא סוחב משהו, גם להם יש צרות! אה! זה לא שרציתי שיהיה להם רע, חלילה. אבל אילו שאלו אותי, הייתי אומר שכל זה לא היה קורה אם גם הם היו קונים פורד פוקוס 2008. מליסינג. תנחומיי בראנג'לינה, עולם כמנהגו נוהג ולכל אחד יש את הצרות שלו. אפשר להציע לכם טופי?!

צילום:Byron Wigfal, ברשיון CC.

"מאמי, אני מתלבטת לגבי דולה", אמרה אהבת חיי והתיישבה לידי על הספה. הסטתי את המבט מהטלויזיה ובצורה רגועה השבתי, "מה הבעיה יפתי? יש עכשיו מבצע חמישים אחוז הנחה בהום סנטר, לא?". קימוט המצח שלה הבהיר שאנחנו לא על אותו העמוד. היא התחילה להסביר שדולה זה לא סט מברגות ושהיא בעצם אשת מקצוע שמלווה את ההריון – היא מדריכה, מייעצת וניתן לשוחח עימה על כל הדילמות שעולות ואז ישר הבנתי, "אז למה לשלם? בואי נשתמש בסמדר! גם ככה היא כל הזמן מתנחלת אצלנו וגומרת את הפריכיות אורז, לפחות עכשיו יהיה לה שימוש!".

אהובתי לקחה נשימה ארוכה והמשיכה, היא ניסתה שוב להסביר מה זה דולה, מה תפקידה ושאם לא אשאב את הפריכיות כמו הוריקן קטרינה אז אולי הם גם לא ייגמרו כל כך מהר. היא טענה שדולה היא לרוב בחורה, דמות מקצועית שמלווה את התהליך ואף מתקשרת במידת הצורך עם בית החולים בתקופת ההריון ואף בשבועות שלאחר מכן. ישר התרעמתי, מה עם כל המאבק לשיוויון מגדרי? למה אין דולה ממין זכר? ואם יש, קוראים לו דול? בסבלנותה היא הרגיעה שיש גם כאלה אבל הרבה פחות. אני יכול רק לנחש שזה מכיוון שבשעת הלידה האישה נמצאת בכאבים כה חזקים, ושיש מצב שהיא לא כל כך מחבבת את הבעל שהכניס אותה להריון, על אחת כמה וכמה את כל המין הגברי, והיא לא צריכה עוד חמור גדול עם עיני עגל מול הפנים שלה שילטף וירגיע אותה – היא עוד יכולה בסוף לחנוק אותו.

לדעתי אם יש סיבה שיכולה להפוך את הקערה על פיה ולשכנע אותי שצריך דולה אז זה בשביל הצירים, כי כשהם מתחילים אז אתה רוצה שתהיה לך האפשרות להתקשר למישהו ולצרוח בפאניקה שאין לך מושג מה צריך לעשות. זה גם חוסך את הטרטורים והנסיעות לבית החולים כי הרבה פעמים גם ככה מחברים את האישה למוניטור, בודקים זמני צירים ואומרים לך בפיהוק שזה לא הולך לקרות היום – רק החיסכון של הדלק לכל כיוון מכסה את העלות של הדולה, ואפילו קצת עוזר לאיכות הסביבה כי בכל הקשור למיחזור אני עדיין מתבלבל ולא יודע מה לזרוק לפח הירוק, הכחול  או הכתום.

ואולי יש עוד סיבה, כללית יותר, שנובעת מהעידן בו אנו חיים. העידן שבו השבטיות נעלמת במדינות מערביות, וחלקנו עוברים עם המשפחה הקטנה לגור בדירה עוד יותר קטנה, שלא כמו בעבר הרחוק כשכל המשפחה הרחבה חיה ביחד. אני מניח שפעם, כשגרו בחמולה ולהריונית היו שאלות, אז היא פשוט  ניגשה לזקנת השבט והתייעצה עימה, ואם לא היא אז לדודה שיש לה עשרה ילדים שבנוסף גם יודעת לקרוא בקפה או בעצם הזנב. היום כמעט אין את זה – הרי במידה וההריונית כורעת ללדת ואובדת עצות, היא לא תשלח את בעלה לפורום של תפוז בכדי להבין אם כדאי לצאת לבית חולים או לא, וגם אם היא תרים טלפון לאמא שלה או לאחיות שלה, יש מצב שהן לא יצליחו לעזור לה – כי זה גם נעשה בטלפון ולא פנים מול פנים וגם בגלל שבחלק מהמשפחות הידע השבטי לא הצליח לשרוד את חילופי הדורות. ואולי בגלל זה קל לנו יותר לסמוך על מישהו מקצועי שעבר הכשרה מאשר לפעול לבדנו. ולפעמים זה אף עדיף, כי כשאישה זקוקה להכוונה וסיוע, דווקא דולה שבוחנת את הנתונים מהצד בצורה אובייקטיבית ורגועה יכולה לעיתים לתת תשובה טובה יותר מאמא שלקחה חצי כדור ציפרלקס מתוך התרגשות.

העידן של היום כל כך עמוס באפליקציות שמנסות לקרב אותנו אחד לשני, לגרום לנו להיות נגישים וזמינים במרחק של אלפי קילומטרים, ועדיין, עם כל הקרבה הזו אנחנו רק מתרחקים. יש עדיין משפחות ששומרות על קשר חזק וזה מעולה, כולם מתייעצים עם כולם ומגדלים את כולם, אבל יש גם כאלה שלא, שהתחילו להתרחק ומתראות רק בימי שישי או בחגים. ואם זה כך, וראשי השבט מאבדים את תפקידם בעולם ולו רק בגלל המרחק הפיזי, אז זה לא פלא שאת החינוך נתנו לגננות, את ההקשבה לפסיכולוגים ואת שיחות המוטיבציה למאמנים האישיים – זה היה רק עניין של זמן שגם את התמיכה של ההריון והלידה נמסור למישהו חיצוני. וזה לאו דווקא לא בסדר, יש לזה יתרונות וחסרונות, אבל נראה לי שלפני שיוצאים החוצה ומתחילים לחפש, אולי כדאי להסתכל פנימה ולבדוק אם יש מישהו קרוב שדווקא כן יכול למלא את התפקיד. ואולי זה פשוט צריך להיות אני? הרי זה לא שאני לא מסוגל לתמוך, לייעץ, לתקשר מול רופאים, ללטף, להביא מים ולעזור בתהליך? אז מה אם אין לי נסיון –  גם לאדם וחוה לא היה נסיון ועדיין הם הביאו שני ילדים לתפארת… או לפחות אחד לתפארת, השני די מהר התדרדר לעבריינות נוער ונחשד בהריגה על רקע של כבוד המשפחה. בסופו של דבר, אם נבחן את העניין בצורה הבסיסית והטבעית ביותר שלו, לו רק נסתכל כמה מאות שנים אחורה, יש סיכוי שבחלק מהמקרים ניווכח שבשאלה מי הכי מתאים להיות הדולה של האישה – התשובה הפשוטה והכי טבעית תהיה, שהכי מתאים זה הבן זוג שלה.

צילום:Johan Blomström, ברשיון CC.

אני יושב עם חבריקו בפאב תל אביבי. על אף שאנחנו חברים טובים מהתיכון אנחנו מצליחים להפגש רק פעם בכמה חודשים. הערב היה חשוב לי להיפגש איתו, רציתי לבשר לו שאני ואהבת חיי בהריון – הוא החבר הראשון שאני מספר לו את זה. כל הדרך לפאב תכננתי איך אפתיע אותו עם הידיעה המשמחת, האם כדאי למתוח אותו בסיפור איטי או פשוט להרים לחיים לכבוד התינוק ולשבור שתיקה. כשנפגשנו עדיין לא הייתי סגור על הבימוי וכנראה שטוב שכך, מכיוון שלאחר שהתחבקנו וצחקנו על השיער המתדלדל של האחד והכרס התופחת של השני, חבריקו התיישב על הכיסא ואמר שהוא צריך להגיד לי משהו.

חבריקו החל לספר על השנה האחרונה שעברה על הזוגיות שלו ושל אישתו, על הפסקת אמצעי המניעה והתחלת המחשבה על הריון. שמחתי בשבילו, אבל גם חששתי שאולי גם הם בהריון ושהוא הולך לגנוב לי את הבשורה. אך לפני שהספקתי להבין לאיזה כיוון השיחה הולכת, חבריקו כבר צחק על כך שהוא מאוד אהב את התהליך בתחילה – "לא כל יום באים אליך ומבקשים לעשות סקס 3 פעמים ביום – בוקר צהריים וערב" הוא אמר. מצד שני, בשלב מסוים זה כנראה הפסיק להיות כזה כיפי ומגניב כי לפעמים כשרצה לזנק על אישתו קיבל תמרור עצור כי אלו לא היו הימים של הביוץ ואסור לבזבז את הזרע. לעומת זאת, כשהיה חוזר מהעבודה עייף וטרוד, היא היתה פוקדת עליו להפשיל את המכנס ולתת עבודה. וכן, זה התחיל להרגיש לו כמו עבודה. האקט נהיה טכני, כבר לא היה משחק מקדים, אין שעשועים ומזמוזים לפני, הכל בתנוחה אחת כדי שהזרעונים יתנקזו למקום הנכון. "ואפילו אין מין אוראלי!", הוא הזדעק, "חס וחלילה שנזבזבז זרע! הרי אי אפשר להכנס להריון ממערכת העיכול!" הוא סינן בציניות וחיוך קטן עלה על שפתיי אך מהר הורדתי אותו כי נראה היה שהסיפור הולך לכיוון לא חיובי במיוחד.

חבריקו תיאר איך הגיע עם אהובתו לקליניקה של הרופא ובידיהם מעטפה לבנה. הוא לקח נשימה עמוקה והסביר שהמעטפה הכילה את תוצאות בדיקות הזרע שלו. כשהגיע תורם הם נכנסו לחדר הרופא שהיה עמוס בתמונות של נשים בהריון ועליהם ברכות בסגנון "תודה שעזרת לנו להגשים חלום!". הם הראו את תוצאות הבדיקה לרופא החייכן, אשר פתח את המעטפה, עבר על המסמך ואחרי בדיקה מעמיקה של 3 שניות סגר אותו והכניס חזרה למעטפה. "טוב חברים, הבעיה היא מאוד פשוטה" החייכן התיישר בכיסאו ואמר "לך אדוני, יש מורפולוגיה של 100%, אתם כנראה תצטרכו IVF". חבריקו שתק והסתכל עליי לתוך העיניים, הוא לקח נשימה והסביר שבהתחלה לא ידע בכלל מה זה מורפולוגיה ומה זה לעזאזל IVF. הוא אמר שהרופא הבחין במבטי העגל שלו ושל אישתו והסביר בקלילות, "זו הפריית מבחנה כמובן, בגלל העקרות. שנקבע תור ונתחיל בתהליך?".

לא ידעתי מאיפה חבריקו מנחית פתאום את הסיפור הזה, הערב שתוכנן היה אמור להיות הרבה יותר קליל ושמח. חבריקו המשיך וסיפר איך החזיק את ידה של אישתו ורעד קר עבר בגופו, איך הרגיש שכל החדר קופא ושהוא מתחיל לרחף מלמעלה ומתבונן מהצד, מסתכל על הנוכחים בחדר, על גופו ופניו שלו – פניו הקפואות מהחשש לפרוץ בבכי. הוא הסביר ששמע הרבה על אנשים שהרגישו איך חייהם עוברים להם מול העיניים, בד"כ זה היה קשור לתאונה או תקרית מפחידה, אבל לו זה קרה בקליניקה רגילה וקטנה אצל רופא קטן וחייכן. משחקי גיל ארבע בשכונה עברו מול עיניו בצבע שחור לבן, הוא ראה את דמותו המחייכת מחזיקה כדורסל בבית הספר ומנסה להגיע לסל, את ימי ההולדת עם המשפחה כשכולם חובשים כובעי ליצן ומחייכים, את ימי התיכון החמוצים מתוקים, את הדייט הראשון, את הנשיקה הראשונה, את הצבא, את הפגישה הראשונה עם אהבת חייו ואת הריח שלה, ולבסוף את הכניסה לקליניקה הנוראית באותו הערב. הוא לא האמין שאלוהים בחר דווקא בהם, בחר דווקא את החיים שלהם להפוך על פיהם כמו במטה קסם ולגמור אותם לקראת סוף גיל עשרים. כל מה שתכנן והיה מובן מאליו עד לרגע זה נגדע כהרף עין – המסלול הרגיל של לימודים, צבא, חברה, אהבה, נישואין, ילדים, פנסיה – כל זה נקטע, כאילו מישהו בא ועירבב לו את כל הקלפים מחדש. למען האמת, בתמימותו, עד לרגע זה לא חשב שיש אופציה אחרת. עד לרגע זה בעיות פוריות קרו בעולמות אחרים, בסרטים, בסדרות, בסיפורים על השכנה של ההיא והבן של זאת שעובדת עם ההוא.

"לי לא יהיו ילדים? לעולם?! מי ישאר אחריי, מי?! מי יישא את השם שלי ויהיה הזיכרון האחרון לקיום שלי? מי?! ולמה לעזאזל הרופא המטומטם הזה כל הזמן המשיך לחייך?!!" ופה הוא נשבר. חבריקו שלי. האיש הגדול הזה שתמיד ניהל את חייו ביד רמה ובצורה מדויקת, נשבר מולי כמו כלי חרסינה. שמתי ידי על כתפו וטפחתי, הזמנתי לו מים לשתות, הוא לגם מעט וכל שרצה היה להמשיך לספר את סיפורו. זה היה חשוב לו. הוא המשיך ואמר שאחרי ששמעו את הבשורה הם שאלו מספר שאלות קצרות אך מהר מאוד ביקשו לא להחליט באותו הרגע ושעדיף שילכו הביתה בכדי לעכל את החדשות הנוראות. הם לחצו ידיים ויצאו מהחדר. הוא תיאר את זמן הירידה מהקליניקה לרכב בשנות אור, אנשים עברו מולם וכולם נראו כה שלווים ורגועים בזמן שהם בערו מבפנים. אהבת חייו לקחה אותו בידו והובילה את הדרך, אין ספק שנשים הרבה יותר חזקות מגברים בסיטואציות כאלו. הם הלכו בשקט ולא פצו הגה. ליד הרכב היה גן ציבורי קטן וחשוך, אהבת חייו הצביעה לכיוונו והם הלכו לשם. הם נעמדנו באמצע הגן, סוף כל סוף היו קצת לבד מכל ההמולה, הסתכלו אחד על השניה וידעו שמי שידבר ראשון יגרום לשניהם לקרוס. הם עמדו אחד מול השניה ולא דיברו, החזיקו ידיים ונשמו עמוק – כאילו ידעו שהנשימה הזו צריכה להחזיק עכשיו לזמן ארוך. התחבקו, ראשו על כתפה וראשה על החזה שלו, וידעו שעכשיו, בשקט הנורא והחשוך הזה, מותר להם לבכות.

הם בכו את נשמותיהם החוצה, ייבבו על מר גורלם ועל העתיד לקרות להם, זה לא היה בכי של עצב, זה היה בכי של צער עמוק וגדול, זה היה בכי של אבל. אבל על עתיד שנמוג. מיררו על מות חלומותיהם, מיררו על מות חייהם, בכו על אובדן הזכות הפשוטה שניתנה לכל אדם לגדל אחריו דור, בכו עד שלא נותרו להם דמעות אלא רק חור גדול ועמוק בלב. אהובתו חיבקה אותו כמו שלא חיבקו אותו מעולם, הוא התמוטט בידיה ושיחרר הכל. הניח ראשו על כתפה, התעטף בה וזעק לאלוהים שיגאל אותו מייסוריו, שיעיר אותו מהעונש המר הזה. בדמיונו ראה גשם יורד על הגן החשוך, גשם של חזיונות ותמונות. תמונות שלו ושל אהבת חייו כזוג מבוגר ללא ילדים, זוג זקן ועצוב היושב בימי הולדת של ילדים אחרים ושותק. זוג שניסה טיפולי פוריות ומרוב כישלונות ויתר והפסיק, זוג שכבה לו האור בעיניים ובלב.

הוא לא זכר כמה זמן הם עמדו והתחבקו באותו הגן, הוא רק ידע לומר שאלו היו שעות ארוכות. הוא התייפח ואמר שהדמעות שהתחילו שם מלוות אותו במשך שבועות עד היום. הם בוכים באוטו לבד בדרך לעבודה, בוכים בדרך חזרה הביתה, בוכים בין הפגישות, בסופר ובכלל – לא מפסיקים לבכות. הם פשוט מסתובבים עם חור עמוק ודואב לאורך כל היום כמו נכה הסוחב מום והנקודה היחידה שבה הם יכולים להירגע היא בלילה, במיטה, בשינה – עד הבוקר בו הם שוב פותחים את העיניים והמחשבה הראשונה שחוזרת לראש היא שמישהו החליט שלסיפור חייהם כנראה יהיה סוף אחר.

הוא סיפר לי את כל זה ונראה שהוא חווה את הכל מחדש ברגע. הוא התייפח בבכי וגם דמעותיי לא איחרו לבוא. עטפתי אותו בחיבוק גדול ולחשתי לו שיהיה בסדר. יש רגעים בחיים שכל מה שצריך לעשות זה להיות שם בשביל מישהו אחר, לא להגיד יותר מדי, לא לייעץ ולא להסביר, רק להיות שם ולתת לצד השני לשחרר. נשארנו בפאב עוד כמה שעות ולא דיברנו יותר מדי, שתינו והסתכלנו לעבר נקודה דמיונית בקיר. זורקים מילה פה ושם, טופחים אחד לשני על השכם ובעיקר מעכלים את הסיפור הזה. סיפור חיים שתוקף הרבה יותר מדי זוגות, ועכשיו הוא תקף גם אותו. סיפור קשה ועצוב.

ומה עם הסיפור שלי? הסיפור הקטן והשמח שמתהווה בבטנה של אהובתי? – הסיפור שלי כנראה ימתין לימים אחרים. ימים טובים ושקטים יותר. לעיתים, מתוך ההמולה הגדולה של חיינו, מגיע הרגע שבו צריך לספר את סיפורו של אחר.

צילום: Roberto Trombetta, ברשיון CC.

שבע בערב. אני בשירותים, על האסלה, מחזיק את הבטן ומתפלל לאלוהים שיעזור לי. רע לי ומר לי. אני לא מרגיש טוב והגוף שלי מאותת שכדאי שאבטל את התוכניות לערב. אני מנסה להיזכר מה אכלתי שיכל לגרום לי למפלה שכזו אבל תקעתי כל כך הרבה שטויות במהלך היום שבלתי אפשרי להצביע על חשוד מרכזי. נראה לי שפעם, לפני אלפי שנים, לא היו לאדם הקדמון בעיות כאלה – הוא היה מתעורר עם שחר, צד ואוכל את המזון שלו, וחוזר לישון עד היום הבא. לעומת זאת היום, רובנו קמים לפקקי תנועה ארוכים, עובדים במשרד תחת הפלורסנט ואוכלים אוכל תעשייתי מאריזות טייק אווי – הדבר היחידי שאנחנו באמת צדים זה פרלינים ושוקולדים מהשולחן של זאת שחזרה מחו"ל, אותה בחורה שאנחנו בכלל לא מכירים והדבר הראשון שאי פעם אמרנו לה זה "באמת? זה עם קוקוס? אני חייב לטעום גם את זה, אומנומנומנומנום…"

אני מבין שהישיבה הולכת להיות ארוכה אז אני מושיט יד לעבר אחד המגזינים שמונחים ליד האסלה, זה מדהים שעד לפני כמה שנים הייתי מחזיק את "בלייזר" כדרך קבע בשירותים ואילו היום הבחירה שלי מסתכמת בין "לאישה" מהדורת פסח לבין קטלוג הריהוט של איקאה. "מאמי, אתה פה?", אהובתי נקשה בדלת ובתגובה קפצתי כמו צ'יטה אפריקאית לעבר הידית בכדי לוודא שהיא נעולה. "כן מאמי, אני פה, אבל אל תיכנסי", הזהרתי, "יש פה עננה של גזים רעילים ואת יכולה להיפגע…". אם לומר את האמת, הבטן שלי כבר מרגישה מעט יותר טוב אבל לא בא לי שיפריעו לי באמצע השלווה וקריאת סוף הכתבה על "10 דברים שמצביעים על כך שהוא אוהב אותך". זה מדהים שמכל הדברים שצוינו בכתבה לא היה כתוב שהדבר הראשון שמצביע על כך שגבר אוהב אותך זה שהוא פשוט אומר לך את זה – אנחנו הגברים לא כאלו מתוחכמים כמו שהנשים חושבות. ניחא, בכל מקרה אני כל כך נהנה מהזמן החופשי שנוצר לי פתאום שמתאים לי להישאר פה עוד כמה רגעים על אף הסבל במערכת העיכול – אין ספק שזה רק עניין של זמן עד שמישהו יבין ששירותים בעצם משפרים את חווית הקריאה ויחלו להתקין אסלות במקום כיסאות במספרות עילית ובספריות של אוניברסיטאות מוכרות.

"לא לא לא, אל תפריעי לי! ספרי לי כשאצא!", ניסיתי לדחות את הבשורה, הבטן אומנם מעט נרגעה אך אני מאמין שהרגיעה הזו מזויפת והקיבה שלי רק מכינה את עצמה לסבב הסלמה נוסף. כשהיא ניסתה שוב לומר משהו התחלתי לצעוק ולשיר "לא לא לא לא לא לא לא !!! אני לא שומע! אני לא שומע! את לא תאנסי אותי לשמוע!!!". ממש לא משנה לי שאלו בשורות חשובות או שמחות, אני מסרב בתוקף לנהל דיאלוג בתוך שירותים מסריחים – מה גם, שיש לי פה את התשחץ של "לאישה" שעוד לא סיימתי – מבחינתי אני מסודר להערב, וכל הטוב הזה שמחכה שאשמע עליו יכול לחכות לאחר כך.

"סיימת לצעוק?!", היא שאלה ואכן הפסקתי לרגע את המחאה הרועשת שלי. שקט ודממה שררו משני עברי הדלת, חשבתי שאולי הכנעתי אותה והיא הלכה, אבל לאחר כמה שניות היא צעקה בקול גדול, "אז רק שתדע לך שאני בהריון!!! ". "סליחההה??!", כמעט נפלתי מהאסלה וצעקתי באושר, בבהלה ובכעס, "מי בהריון? את בהריון?!? א-נ-ח-נ-ו בהריון?!?!", מצד אחד הלב שלי החל לפעום במהירות והתמלא באושר ובשמחה ומצד שני התרגזתי למה אי אפשר לחכות שאצא מהשירותים קיבינימאט? זה לא שהיא הולכת ללדת ברגעים אלו ממש! "אבל למה ככה למה!??! איזה יופי!! אבל למה?! אני אוהב אותך!", צרחתי בבלבול רב. צרחתי מכעס וצרחתי מאושר, הלב שלי חווה כל כך הרבה רגשות ותחושות בבת אחת שאפשר היה להגדיר אותי במצב של אי שפיות זמנית.

הייתי בעיקר שמח, אני הולך להיות אבא! אבא חדש נולד במדינת ישראל! התחושה שזרמה בי הייתה כשל התעלות רוחנית הפוגשת חוסר ודאות וחרדה עמוקה. מצד אחד שמחתי שסוף סוף אוכל לסמן וי על אחת המטרות החשובות בחיי, מטרה שכיוונתי אליה עוד כילד. כמו שרוב הבנות חולמות על יום חתונתן, לי תמיד היה ברור שאני רוצה להיות אבא ויהי מה. מצד שני אין לי שמץ של מושג מה זה באמת אומר, מה זה לעזאזל "להיות אבא"?! זה די מדהים השינוי שהולך לעבור על גבר צעיר, סקסי, שרמנטי וצנוע שכמוני – אני הולך לעשות דברים של אבא, ואדבר כמו אבא, ואלך כמו אבא, ואריב בקופה כמו אבא ובטח גם אקבל תעודה של אבא ממשרד הרווחה. אבל מאיפה לומדים לעשות את כל הדברים הללו? אבא שלי לדוגמא, תמיד נראה שנולד כאבא. גם בתמונות שלו בתור ילד הוא נראה כמי שיש לו מחשבה ונקודת מבט רצינית ואחראית, ואני? אני הייתי ילד שמנמן ורטנוני וגדלתי להיות גבר עוד יותר שמנמן ועוד יותר רטנוני. אני בעצמי ילד, אז איך אני הולך להיות אבא עכשיו?

ואולי זה לא כזה קשה, ואולי בסך הכל צריך להיזכר מה שההורים שלנו עשו ולעשות כמותם? הרי בסופו של דבר החינוך שלהם הצליח להביא אותי עד הלום, ואפילו שהיו כמה נפילות בדרך והבחירות הקולינריות עדיין שנויות במחלוקת, אפשר להגיד שיצא ממני משהו. מה שמנחם זה שלפחות מוקצבים לי תשעה חודשים להתרגל לרעיון. זה עדיין תשעה חודשים, נכון? לא קיצרו את זה בגלל השעון קיץ או משהו? אם כך, זה מספיק זמן בשביל שינוי סוויץ' במוח, זה לא אמור להיות כזה קשה לשחק עם הילד בכדור או להאכיל אותו. או שמא זה באמת קשה ואני בכלל לא יודע מה הולך ליפול עליי? אני כזה גולם, ונראה שלאורך התהליך כדאי לי לתפוס את העניינים מהר ולגדול להיות האבא שתמיד רציתי להיות – רק חסר לי עכשיו להבין מהו.

"נו, אתה יוצא כבר!? אני רוצה חיבוק!", אהובתי פקדה והרגשתי איך הכאב בטן חוזר אליי. "אני לא חושב שכדאי שנתחבק עכשיו מאמי, זה מרגיש לי כמו התחלה של אבולה", התנצלתי והמשכתי, "אבל אני מאושר בשבילנו נשמה שלי, זה מרגש אותי ואני מאוד אוהב אותתתתאאאאאאאאאאאאא….", צעקתי ונאנחתי בקולי קולות. "מה קרה?! מה קרה?! הכל בסדר?!" היא נלחצה והלמה בדלת בחוזקה. לפתע שקט. כמה רגעים עברו ולאחר כמה שניות הצלחתי לחזור לנשום בצורה סדירה ועניתי, "פפפפ… כן מאמי, עכשיו הכל בסדר. את נכנסת להריון ונראה שאני כרגע ילדתי….. אני אוהב אותך נשמת אפי, עכשיו הכל בסדר".

וכך ידידיי – סיפורינו מתחיל.

צילום: Rafiq Sarlie, ברשיון CC.

אין דבר שיותר מערער את הגבריות שלך מאשר ללכת לאיבוד כשאתה עם וייז ואהובתך ברכב. תחושת התסכול מתעצמת אחרי שרבע שעה אני מנסה לשכנע שאפשר לסמוך על האינסטינקטים שלי, ועוד חצי שעה אני מרצה על הניווטים שעשיתי בבה"ד 1, ובסוף אחרי שהפעלתי את וייז ופעלתי לפי ההוראות אני הולך לאיבוד ומוצא את עצמי נגד כיוון התנועה. וכאילו שזוג פנסי משאית המתקרבים לכיוונך לא מספיקים, באותו הרגע יש שתי נשים ברכב שגוערות בך על שטעית, גם אהובתך וגם הקריינית של וייז.

בסך הכל רצינו חופשת אמצע הריון קצרה בכדי לנצל את הזמן שאהובתי עוד מסוגלת לרקוד אה-גה-דו-דו בבריכה. חשבנו בתחילה על חו"ל אבל הרופא פסק שזה מסוכן לטוס בתקופת הריון ואני הסכמתי שזה גם מסוכן לכרטיס האשראי. אז החלטנו לנסוע לים המלח, אין אתר תיירות המתאים יותר למנוחה ורביצה זולה מאשר מקום הקרוי "ים המוות". אז ארזנו ספרים, חפיסת קלפים ועוד כמה פריטים שבטוח שלא נעשה בהם שימוש עד שנחזור הביתה.

במהלך הנסיעה אהובתי חזרה והדגישה שאסור לעלות על כביש 443. החשש שלה מוצדק – בתקופה האחרונה היו מספר תקריות ירי וזריקות אבנים מהכפרים הסמוכים וכל מהדורות החדשות אתמול פתחו בהתרעות על פיגועים מתוכננים באיזור. הרגעתי את ההריונית בנחרצות ואסרטיביות שהכל בסדר ושאני מכיר את הדרך. לפעמים כל מה שצריך בשביל לסחוף אחריך אנשים זה להיות בטוח בעצמך, ובסוף הם גם יודו לך ויאמרו, "**טעית!!**", צרחה הקריינית של וייז (שהייתי בטוח שהשתקתי כבר מקודם), וכתוספת הטיחה בי אהובתי, "יש פה את הספרה 4, ועוד 4, וגם 3… 443! לא כביש 6! אנחנו בשטחים!!".

הסתכלתי על אהובתי הטרודה והתנצלתי, "אני יודע, טעיתי. אם שתי הידיים שלי לא היו עכשיו על ההגה אז הייתי חונק את עצמי. אבל יש לנו לידה על הראש עוד כמה חודשים, בנתיים בואי ננסה להיות חיוביים", זה לא שיכנע אותה יותר מדי וכמובן שקיבלתי את מנת ה-"אתה פשוט חסר אחריות ואיך אתה רוצה להיות אבא ככה?!". הנהנתי בכניעה וביקשתי שאם אפשר, תוך כדי הטחת ההאשמות, שתנסה להביט גם לצדדים ושתבדוק שאף אחד לא זורק עלינו בלוק של איטונג. ניסיתי לרכך את האווירה ולהתבדח שאולי נעשה סלפי, כדי שאם יקרה לנו משהו אז לפחות שתהיה תמונה טובה לעיתון תחת הכותרת "הרגעים שלפני" – זה לא כל כך הצחיק אותה. לפתע זיהיתי יציאה מהכביש, "פה אפשר לעלות ולהסתובב!", הסטתי את ההגה ועלינו בזריזות. נסענו כמה מטרים עד שהגענו לשלט גדול האומר, "הכניסה לישראלים אסורה! אם הגעת עד לכאן סימן שטעית!". תודה רבה באמת, את זה שטעיתי כבר ידעתי לפני רבע שעה, מה גם שזה כביש חד סיטרי ואין שום דרך חזרה. מה אני אמור לעשות?!

אהובתי ההרה החווירה, נראה לי שרשמית היא נכנסת עכשיו תחת ההגדרה של הריון בסיכון. הסתכלתי עליה והצהרתי שאין שום סיכוי שאנחנו נופלים היום בשבי, גם בגלל שאני הולך להיות אבא ואני אחראי עליה ועל עובר קטן בבטן וגם בגלל שרוב הסיכויים שאשבר די מהר בחקירה ולא צריך הרבה בשביל שאודה בסיכול תהליך השלום וגם ברצח ארלוזורוב. הסתובבתי באמצע הכביש ודהרתי ליציאה שממנה הגענו. לחצתי על הגז בחוזקה והשתלבתי בכביש המהיר כמו שודד בנקים, יצאתי מנקודת הנחה שבמהירות גבוהה הסיכוי להיפגע קטן והסיכוי להיעצר על ידי משטרת התנועה גדל, ואולי משם תבוא הישועה.

מבין כל התחושות שהסתובבו בראשי, התחושה הבולטת ביותר היתה שאני בפתחו של שלב חדש בחיי. שלב שבו אני מפחד פחות על עצמי ויותר על אהובתי והצאצא שבבטנה. בדמיוני תיכננתי שוב ושוב איך אני קופץ ומגן עליהם במידה ומתחיל אירוע חבלני. לראשונה בחיי, החרדה הקיומית שלי מהמוות לא היתה בראש מעייני. כאילו שסוף סוף הבנתי שתהליך הריון ולידה הוא בעצם השכפול וההמשך הטבעי שלי, וזכרי יוכל להישמר רק במידה ואשמור על העובר ואימו בחיים – כי כשאני אלך, הוא זה שימשיך לפעום במקומי. זו אחת הפעמים היחידות בחיי האגואיסטים שאיני במרכז אלא המשכו של אחר, בין אם זו אהבת חיי ובין אם זה אותו עובר קטן וחסר הגנה. אותה נשמה, אותו תינוק בהתהוות שאמור להמשיך את אילן היוחסין שלי, שהדעות המדעיות עדיין חלוקות אם הוא נחשב בן אנוש כרגע או לא.

זו הפעם הראשונה שהרגשתי שהאבהות זורמת בעורקיי, מסתבר שלא צריך לחכות לשעת הלידה בכדי להרגיש כך. הייעוד שלי כרגע הוא להיאבק להמשכיות, וכל האמצעים כשרים בכדי לשמור על זה שימשיך את שמי. ואולי זו בעצם התמצית של סיפור הבריאה, עלינו להתרבות ולהשתכפל בכדי לשמור על הנצחיות שלנו. בכל אחד מאיתנו זורם דם של הורה שהביא אותנו לעולם, בכולנו פועם קוד גנטי המחבר מצד אחד את האישיות שלנו ומצד שני, בין אם נרצה ובין אם לא, את ההיסטוריה האנושית של אבותינו. במהלך השנים אנחנו מגדירים לעצמנו את הייעוד שלנו בחיים, ואני כבר מזמן החלטתי, שכשאהיה זקן רוטן ורגזן, ארצה לראות שבניתי קן משפחתי לתפארת –  ובשביל להגשים את הייעוד הזה, כנראה שעליי למות היום.

"מחסום!!!" צעקה אהובתי ודגל ישראל נראה מתנופף כמה מאות מטרים לפנינו. "ניצלנו! הבאנו שלום עליכם!!", התחלנו לשיר והאטנו את הרכב כשהתקרבנו לחיילים במחסום. רציתי לצאת ולחלק לחיילים צ'ופרים, רציתי לנשק את האדמה ולומר ברכת הגומל – מבחינתי אפילו לקעקע "לצהל באהבה" על הזרוע. כמה טוב שהגענו הביתה. לפתע נקישות על החלון, פתחתי אותו בהתרגשות וחיילת אדישה הושיטה לי קופסא ושאלה "ערגלית?", אכלתי בשקיקה את הערגלית ושאלתי בפה מלא פירורים, "תגידי, לא מסוכן לך לעמוד פה ככה? את לא מפחדת?!", היא הישירה מבט מפוהק ואמרה "אני שמה קרם הגנה… אתה נוסע או שבאת להחליף אותי במשמרת?". לחצתי על דוושת הגז, ולאחר פניית פרסה חדה חזרנו על עקבותינו בכדי לצאת מהכביש המסויט. ביציאה מהכביש כבר לא הייתי חכם גדול – הקשבתי לאהובתי, שהקשיבה לקריינית של וייז, ודי מהר עלינו על הכביש המהיר לכיוון ים המלח. רק אז, בנסיעה המונוטונית דרומה, היה לי מספיק זמן לשחזר את המאורעות המפחידים מהשעות האחרונות. לעכל את התחושות האבהיות החדשות שהחלו לנבוט, ואולי יותר מכל, עכשיו שהמצב נרגע, לעכל את הערגלית המזופתת שנתקעה לי בגרון.

צילום: Jamiecat *, ברשיון CC.

שש בערב, אמצע איילון, אישה בהריון מתקדם ובעלה העצבני עושים דרכם הביתה מסקירת מערכות. אלוהים יודע למה קוראים לאיילון כביש מהיר כשיש בו רק פקקים והמהירות הממוצעת היא תמיד 30 קמ"ש. באותה מידה יכלו להציב בצדדים כמה מתקני שעשועים ולהכריז עליו כרחוב הולנדי, גם ככה מרוב שהנסיעה איטית הוא הכביש הכי בטיחותי בארץ לילדים. הסבלנות שלי מתפוררת אט אט אך אהובתי שלווה ומחויכת. היא לא מפסיקה לבחון את התמונות שקיבלנו מהסקירת מערכות ולהתפעל מכך שהטכנולוגיה של היום מסוגלת לצלם את הילדים עוד לפני שנולדו – אותי לא מרשימה טכנולוגיה שכזו, לעומת זאת אם היו ממציאים אפשרות לצלם את הילדים במסיבת חנוכה מבלי להיות שם – זה כבר סטארט-אפ שהייתי משקיע בו. כאמור, עם ישראל ואנוכי עומדים בפקק וחיי עוברים לנגד עיניי תוך כדי שהקריינית של WAZE מודיעה לי שאני בפקק – תודה רבה באמת, את זה אני יכול לראות בעצמי.

אהובתי לא מתייחסת למבט העגום שלי וממשיכה להתרשם גם מתמונות התלת מימד שהגניקולוג הדפיס במיוחד בשבילנו. אני די מנסה לשתוק ולא להרוס לה את החוויה, אבל קשה לי להתלהב לנוכח העובדה שאני לא מזהה כלום בתמונה. מבחינתי צילמו שם כדור טניס פגום ומרופט בתאורה לא מחמיאה – אני לא מזהה לא עיניים, לא אוזניים, כלום – פשוט כדור טניס עם מעט גוף, שככל הנראה מישהו זרק לכלב שלו לשחק איתו לכמה שעות בשביל שיהיה אפשר לצלם ולמכור לזוג ההריוני והמאושר. הגניקולוג סיפר לנו סיפורי מעשיות שאלו תמונות תלת מימד של העובר שבבטן, אבל מה עוצר אותו מלצלם פעם אחת ולחלק את אותה התמונה לכל המטופלים? אני לא מצליח להבחין כמה הילדה בת ה-4 שלי דומה לי, אז על אחת כמה וכמה יהיה לי קשה להוכיח שכדור הטניס הוא צאצא שלי ולא איזה צילום רחם של אם פונדקאית מאורוגוואי.

החרדה המתפשטת היא לא עליי, אלא עליו. אני חרד בשבילו. כל הזמן אנחנו שומעים שילדים זה עם רע ושאין להם בעיה להעליב, אבל בתכלס זה שטויות, גם מבוגרים וזקנים הם רעים. ולא חסרים האנשים שיבואו ויגידו ליד הפעוט, "חשבתם אולי לטפל בבעיה שלו?״, תוך כדי שהטיפשות שלהם נופלת על האוזניים הסקרניות שלו. אין מה לעשות, אנשים תמיד ידחפו את הראש לעניינים שלא שלהם, ולעיתים נראה שככל שאתה פחות קרוב למישהו, ככה תהיה לו פחות בעיה להעיר ולומר מה שהוא חושב. וזה לא רק לגבי מראה חיצוני – לאנשים אין בעיה גם להעיר ולהביך על מוגבלויות, פגמים בגוף, בדיבור, בהתנהגות, ובעצם על הכל. החרדה שלי היא לא מהמבוכה שתגרם לי, אלא מהמבוכה שתגרם לגוזל הקטן שלאו דווקא יידע לחסום את ליבו מהרעל של האחרים – אני מוכן לספוג פי אלף יותר השפלות ומבטים מביכים ורק שזה לא יהיה על הילדים שלי.

בין אם נרצה ובין אם לאו, מראה חיצוני מקטלג אותנו. ובתור ילד שהיה חוזר מבית הספר כשמאחוריו מקהלת ילדים שצועקת ״אתה שמן!״, אני יכול להעיד שהקיטלוג הזה אף פעם לא התאים לי. על אף שהעולם שלי באותם שנים היה רחב יותר מהקילוגרמים העודפים שלי, לאותם ילדים לא הייתה בעיה ללכת אחריי יום יום ולהזכיר לי שאני שמן – נו באמת, כאילו שלא ידעתי. וזה לא רק הם. לאורך הילדות, היו הרבה אנשים זרים שחשבו שהם חכמים מספיק בשביל לייעץ לי ולכוון אותי איך לרדת במשקל, מבלי לבקש אפילו פעם אחת רשות להיכנס לי לורידים. חוצפנים, כל מה שרציתי באותם רגעים היה פשוט לעוף מהמקום, לא לשמוע אף אחד ולא לחשוב על זה יותר. האבסורד הוא שבאותם רגעים לא הרגשתי שהעלבון חודר פנימה – בתור ילד אתה לא חושב במושגים כאלו. אני מניח שעם הזמן השריטה התחדדה והעמיקה, אבל למען האמת לא הרגשתי כלום ולמזלי אין כאב שפרוזן יוגורט ומנת פלאפל לא יכולים לרפא. לעומת זאת, היום כן כואב לי. אני מתעצב כשאני נזכר בדמות שלי, של הילד הקטן שחוזר מהבית ספר. הילד שהתעקש להמשיך הלאה במצבים האלו. קשה לי לראות אותו כך, בא לי לצאת ולהגן עליו. לבוא ולהניח עליו יד אבהית וללחוש שהכל יהיה בסדר, לפעמים לא צריך יותר מזה.

הנטייה שלנו המבוגרים לגונן על ילדינו היא מבורכת אך גם לעיתים מעוורת. אנחנו נוטים להתרכז בקושי שלנו לצפות בסיטואציות הללו ואנחנו שוכחים שהקטנים גם הם אנשים, והם עדיין מתנהלים בתוך עולמם שלהם – הם מביטים, מרגישים, חושבים ומתייעצים בינם לבין עצמם לגבי כל חוויה שנקראת בדרכם. וכמו דמותי הצעירה, וכמו הרבה ילדים אחרים, לרוב הם יוכלו להתמודד עם הצרות האלו לבד. זה מה שאני עשיתי בתור ילד, ונראה לי שכך גם הרבה מחבריי – התמודדנו והמשכנו הלאה מבלי לחשוב יותר מדי, ויתרה מכך, גם לא חשבנו על עצמנו בתור ילדים. ואם חלילה אותם הילדים שלנו באמת לא יוכלו להתמודד, והקושי יהיה גדול מדי לעולמם הקטן, אז בדיוק פה מגיע השלב שהמבוגרים צריכים לצעוד קדימה – להתייצב, לעטוף, ולפעול למען ילדינו. כל עוד זה לא קורה, כל שעלינו לעשות הוא פשוט להיות שם בשבילם – כי הם פשוט יודעים להתמודד עם זה לבד.

זה לא באמת משנה אם ייוולד תינוק יפה או מכוער, מושלם פיזית או עם פגמים נראים לעין. מה שהכי חשוב שהוא ייוולד בריא – עם כל השאר אנחנו כבר נדע להסתדר לבד. אבל אם אפשר, אני עדיין מבקש שבמידה ותיוולד ילדה אז רצוי שתיקח את היופי מהאימא. ואם זה בן אז שיהיה דומה יותר לאבא הגדול שלו, ככה כל אחד מקבל את הפרופורציות המתאימות לו. אם ייוולד בן והוא ייקח את הגנים של האמא זה גם בסדר, אולי הוא יהיה קצת נמוך אבל עדיין יהיה לו יופי עוצר נשימה. מצד שני, פחות מתאים שתיוולד בת והיא תיקח את הגנים שלי – בשום נקודה בהיסטוריה האנושית לא היה קל לבחורה גדולה בגובה מטר ותשעים להשיג זיווג הולם, ואם כל הכבוד לסיכויים להתברג בנבחרת ישראל בכדורסל, אני עדיין מעדיף שהיא תצטרך ללכת עם עקבים. הכי גרוע יהיה אם היא תיקח לא רק את הגובה שלי, אלא גם את המשקל העודף והראש הגדול שלי. נו שווין, כנראה אנחנו באמת לא יכולים לגונן בפני הכל, ורוב הסיכויים שההתמודדות הזו תהיה באחריות שלה בלבד. ואם וכאשר היא תתקע עם ראש גדול כמו שלי, אני מקווה לפחות שיהיה לה בתוכו הרבה שכל, ולו רק בשביל שתבין איך להתמודד עם כל הבלגן הסתמי הזה.

צילום: Louise Helen, ברשיון CC.

״אתה מוכן להוציא את הראש הגדול שלך מהפריים?!״, גערה בי סמדר הצלמנית, וזו כבר פעם שלישית ברציפות. לפני רבע שעה בערך התחלנו את צילומי ההריון ונראה שככל שהזמן עובר, סמדר הצלמנית סובלת אותי פחות ופחות ותומכת באימהות חד הוריות ובהשמדת המין הגברי יותר ויותר. אני לא יודע אם זה בגלל שאני כל הזמן צץ במפתיע ומנסה לדחוף את עצמי לצילומים או בגלל שאני ממשיך לקרוא לה "הצלמנית", אבל את השלווה והקטורת הריחנית שקיבלה את פנינו בכניסה לסטודיו בהחלט הצלחתי להפר.

היום אני על תקן קולב ועמוד תליה. אני אמור להחזיק את הבגדים והגלימות של אהבת חיי בזמן שמצלמים לה את הבטן הגדולה והיפה שלה ומתעלמים מקיומי. את הצילומים איתי סמדר תקתקה די מהר – היא הסתפקה בצילום של הכרס שלי נוגעת בבטן ההריונית של אהובתי, וצילום משותף עם הכלב תוך כדי שהוא לא מפסיק להפליץ עליי ולהזכיר לי שיש לו שלפוחית רגיזה.

אני ממש בעד צילומי הריון, לדעתי זה ממש נחמד שתשאר לנו מזכרת מהתקופה שבה היינו צעירים ועירניים. זה לא שלא הצטלמנו לפני כן, בימינו אנחנו כל כך עסוקים בלהצטלם כל הזמן, בין אם בעבודה, באירועים או בתור לביטוח לאומי, שלא ירחק היום שבמקום לבקר אצל הרופא, נשלח לו צילום סלפי קטן של הפריחה שצצה לנו ברגל ונקבל את המשחה בדואר. אפילו על הילדים לא פסחנו, מהילדות שלי יש רק תמונות של ימי הולדת, חופשות ואותי בוכה בגלל שנפל לי הארטיק, ולעומת זאת היום, אנחנו מצלמים ומתעדים את הקטנים שלנו עוד לפני שהם נולדים – לפעוט בן שנה יש כבר אלבום תמונות עוד מימי האולטרסאונד, דרך צילומי התלת מימד ועד צילום שני הקווים במקל לבדיקת הריון.

ברור שאני יכול לעצור הכל ולהתייפח, ״הלו חבר'ה, גם אני פה – צלמו אותי!״, אבל מרגיש לי שתשומת הלב צריכה להיות על אהובתי ולא עליי. אומנם בחודשים האחרונים אני זה שסחב את הקניות מהסופר ודאג למחזר את הבקבוקים בקביעות אבל לא נראה לי שזה נחשב כמאמץ שווה ערך להריון. אז מה בעצם כן עשיתי ששווה ערך לסחיבת הריון? אולי התעמתתי עם רופאים בשביל להשיג בדיקות ותרופות?! אמממ… לא, כשחושבים על זה, לרוב כשהייתי מלווה את אהובתי לרופא, הייתי פשוט נרדם על הספסל ומקבל מרפקים לצלעות בשביל להתעורר. רגע, אם אני לא טועה, לא שלחו אותי לקנות ואפל בלגי ושווארמה באחד הלילות?! אממ… לא, זה היה בכלל טייק אווי והשווארמה היתה בכלל בשבילי. אז מה לעזאזל עשיתי תשעה חודשים?!? בטוח יש משהו שעשיתי קיבינימאט, לא יכול להיות שאני כזה חסר תועלת!

חככתי בדעתי האם תמיכה נפשית גם נחשבת? ומסאז'ים ברגליים? אז מה אם אין לי תעודה וכל הזמן שאלתי "מתי אפשר להפסיק?", מסאז' לא נחשב כמאמץ ראוי? יכול להיות שאני כזה מיזנטרופ ולא עשיתי כלום בתשעה חודשים האלה? יכול להיות שהכל עבר לידי והמשכתי בחיי כרגיל כאילו שום דבר לא קרה? אני עד כדי כך מרוכז בעצמי?! לאאאא, אין מצב, אני בחור טוב. הנה, למשל עכשיו, אני כבר כמה דקות עם היד למעלה וסותם את הפה. אני מחזיק גלימה לבנה, ארוכה ומתנופפת, בזמן שאהובתי ניצבת בפוזה כאילו נלקחה מהסרט "טיטאניק" – רק על זה מגיעה לי 3 תמונות סטילס וקטע וידאו קצר.

אנחנו כבר לקראת סוף הצילומים, בטח מאוחר מדי לקחת את אישתי הצידה ולומר לה משהו, אני אשמע ממש מטומטם אם אגיד לה שגם אני רוצה להצטלם… אבל למה לא בעצם?! מה, למטומטמים כבר אין זכות ביטוי בארץ הזו? בסוף יהיו תמונות רק שלה ויחשבו שהיא אם חד הורית. ומה לי יהיה? תמונה ותיעוד של הכרס שלי? שיראו כמה אני העלתי בהריון הזה? מה, אני ביום הרשמה של חלי ממן!?

החלטתי לעשות מעשה – אני אלך לדבר עם סמדר. אני אעשה זאת על אף שידוע לי שהיא כרגע שונאת אותי ודי מקווה שייפול עליי עמוד תאורה. בדקות האחרונות של הצילומים קלטתי אותה מכינה משהו לשתות בפינת הקפה וצעדתי לכיוונה. התקרבתי אליה ולחשתי באוזן, ״אמממ סמדר, את שומעת, אני לא רוצה להפריע אבל …", כחכחתי בגרוני והמשכתי להפריע, "את יכולה לפרגן לי גם בקצת תמונות?… את יודעת, בכל זאת, היא לא אם חד הורית… ". סמדר קפאה כמו רועה גרמני ששמע משרוקית כלבים, היא הסתובבה אליי ואני ישר נעמדתי דום ומלמלתי "סליחה" בשקט. היא הסתכלה עליי, לקחה הרבה אויר לריאות ואמרה בקול מקפיא, ״תמונה אחת אני נותנת לך…. אחת! ואז אתה עומד כמו דחליל! לא זז! הבנת?!״. נתתי לה את הבטחתי, היא הסתובבה לחזור אך לא יכולתי לעצור את עצמי ונקשתי לה קלות על הכתף, ״את שומעת? אם אפשר… אחר כך בפוטושופ…את יכולה לעשות אותי קצת יותר רזה? לא הרבה, עשר, עשרים קילו פחות? קצת… בקטנה…״. סמדר גילגלה עיניה בהכנעה ולפני ששוב הסתובבה ניצלתי את המומנטום והמשכתי, ״גם שרירים קצת, טוב? עבדתי קצת על התלת ראשי אתמול אבל בטח נגיעה קטנה לא תזיק, סבבה? את איתי?!״. סמדר הסתכלה עליי ולא הגיבה, הרגשתי שהיחסים בינינו התחממו מעט אז ניגשתי ללחוץ את ידה ובתמורה היא הגישה לי כוס קפה רותח שכנראה שבגללי כבר לא היה בא לה לשתות – זה לא יפתיע אותי אם עד סוף הערב היא חונקת אותי.

שבועיים לאחר מכן, אהבת חיי חזרה מהדואר ובידיה התמונות בחבילה קטנה סגורה. אהובתי חיכתה לפתוח את החבילה ביחד איתי וכשהתחלנו לצפות בתמונות התרגשנו כל כך – היו שם כמה תמונות שבטוח נתלה ברחבי הבית ושילוו אותנו לאורך שנים ארוכות. התמונה האחרונה בערימה היתה בתוך מעטפה פנימית נוספת ועליה היתה הקדשה בשבילי, ״ל-אבי, הנה תמונת ההריון שלך. יצא מעולה, ובכלל לא הייתי צריכה פוטושופ! סמדר״.

משהו בתמונה, אני לא יודע להצביע בדיוק על מה, נותן לי את התחושה שהיא עדיין כועסת עליי. לא?

צילום תמונה ראשית: Brad Kebodeaux, ברשיון CC.
צילום תמונות הריון: iStockPhoto, thinkStock.  עיבוד: עצמי, כל הזכויות שמורות.

אני שוכב במיטה כבר שלושה ימים ברציפות, האף שלי מטפטף בלי הפסקה וסיימתי כבר ארבעה גלילי נייר טואלט ואת כל העונות של "שובר שורות". אני רעב. ״מאמייייייי, מה יש לאכול?!?״, אני צועק אבל אין תשובה מהחלק השני של הבית. אני מתחיל לצווח שוב, "מאאאמממ…", ואהבת חיי ההריונית מגיחה לפתע במפתן הדלת. היא נראית קצת כעוסה. מאחורי גבה היא מוציא את ספר הטלפונים של גוש דן, זורקת אותו עליי וצועקת ״די!! נגמר!! אני סיימתי להיות שפחה! תזמין טייק אווי!״. אני לא כל כך מבין למה היא כזו עצבנית, מאוד השתדלתי לא לטרטר אותה ובשעה אחרונה אפילו התאפקתי וביקשתי רק תה, שמיכה, טישו, טוסט עם ירקות חתוכים, עוד טוסט כי הקודם היה ממש טעים, מטלית לחה כדי לנקות את הכתם שהטוסט עשה על השמיכה ותפוז, כי בכל זאת אני צריך ויטמין סי כדי להבריא. לדעתי, מכל הבקשות האלו מה ששבר אותה היה התפוז, כי ביקשתי שתקלף ותפרוס לי אותו בצלחת בצורה של שמש – מה, אני חולה, אין לי כוחות לעשות את זה בעצמי.

הרמתי את הספר טלפונים מהשמיכה, הבטתי בה בעודה ניצבת ומחכה לתגובתי כלפי המחאה שהתחילה. ״כחח כחח," השתעלתי, "את יכולה למלא לי בבקשה בקבוק מים חמים ולשים לי מתחת לרגליים? רק אם זה לא קשה לך…״, ביקשתי ומצמצתי בעיני עגל בשביל לשדר אמינות. היא הביטה בי בשקט ושמתי לב לרעד קל בשפתיה, לא צריך לעבוד שנים בתור מטאדור בשביל לזהות את מבטו של שור זועם המתכנן להתנגש בך חזיתית. זאת שאהבה נפשי הסתכלה עליי ובאותו הרגע יכולתי להבין למה אנשים אומרים שכשמישהו עצבני אז יוצא לו עשן מהאוזניים.

״די כבר! גם אני עייפה!! גם אני רוצה לנוח!! אני בהריון אתה יודע?!״ היא זעמה, ותוך כדי קינוח של האף בקולי קולות, עשיתי את אחת מטעויות חיי ומלמלתי ״ אבל אני חולה! את לא חולה… את בהריון והריון זה לא מחלה…״. שררה דממה בחדר. במרוצת השנים, אמרתי הרבה דברים מטומטמים לאהובתי, אבל אני די בטוח שמה שמלמלתי כרגע מככב בחמישייה הפותחת. אהובתי, שצבע עורה הפך אדום, פתחה מבערים והחלה למנות את כל התסמינים שהיא חווה בהריון הכוללים שינוי מבנה הגוף, כאבים בעמוד השדרה, כאבים ברגליים, צרבות, שינויים במצב רוח, חוסר שינה וכל זה תוך כדי שירבוב המילה "חוצפן!" כל שתיים-שלוש מילים. וככל שהיא המשיכה למנות יותר ויותר את התסמינים, התחלתי להסתתר יותר ויותר מאחורי הכרית והשמיכה ותהיתי אם כדאי להושיט לאהובתי את הכרית או שאחנוק את עצמי איתה ואסגור את הסיפור הזה אחת ולתמיד.

לא משנה כמה זעקתי לעזרה ש-זה לא פייר, ושאני לא יכול לקום מהמיטה, שאני מצטער ושזה היה בצחוק – אהובתי שמרה על זכות השתיקה מהצד השני של הבית. ניסיתי לקום מהמיטה אבל הסחרחורת הבהירה לי שכדאי לי להישאר. נעתי וזזתי בחוסר נוחות במיטה – ברור לי הרי שהריון בשבילה הוא הרבה יותר מורכב וכואב ממחלה, מספיק כל הבדיקות שהיא היתה צריכה לעבור בתשעת החודשים הללו כדי להבין שהמצב הפיזיולוגי הרבה יותר עדין וקריטי מוירוס עונתי או שפעת קלה, וזה מבלי להחשיב את הסיכונים והבעיות שיכולות להיווצר בתהליך או בלידה עצמה. אבל מה לעשות, בריבים כמו בריבים, נאמרים שטויות מבלי לחשוב, וזה לא משנה עכשיו שאני מקריא וצועק שחלק מהסימפטומים של התרופות שאני לוקח הינם אי שפיות זמנית – מהצד השני של הבית קיבלתי כתף קרה והיא המשיכה לשתוק.

הרגשתי שטעיתי. יש רגעים בחיים שאתה מרגיש שאיכזבת מישהו, ולאכזב זה הרבה יותר גרוע מלהכעיס, כי כשאתה מאכזב, אתה בעצם מראה שבנושאים מסויימים, לרוב רציניים וחשובים, אתה לא באמת מבין את הצד השני ולא באמת מרגיש את רחשי ליבו. החשיבה האטומה שהריון הוא תפיחה של תשעה חודשים ופוף יוצא החוצה תינוק היא ילדותית ולעיתים מרגיש לי שאני צריך עוד להתבגר כי אני לא מבין את כל המשמעויות. אולי תשעת החודשים הללו הם בדיוק הזמן שצריך מבחינה פיזית לאישה ללדת תינוק ומבחינה מנטלית בשבילי להתבגר ולהתפקח – להבין שהשינוי הוא בלתי נמנע ולחבק אותו באהבה, ולא להתעלם ממנו. להבין ששנינו בתהליך הזה ביחד, וזה לא רק היא שסוחבת את התינוק ואני עזר כנגדה. בשורה התחתונה, יש גם דברים שעדיף שלא ייאמרו. גם אם חשבתי שהריון זה לא מחלה, לא אומרים את זה לאישה הורמונלית בהריון מתקדם. זה לא פוליטיקלי קורקט ואף יותר מזה, זה גם לא מתחשב ואוהב. בדיוק כמו שלא אומרים את האמת כששואלים ״מאמי, נראה לך שהשמנתי?״ – במיוחד כשאני שואל את זה.

צלצול בבית. השליח הגיע!! הרגשות אשם עשו אותי אפילו יותר רעב, באמת שלא אכלתי כבר שעה – עם כל הריב שהתנהל פה, שכחתי שהגוף שלי נלחם בחיידקים ואני צריך הרבה פחמימות. אני שומע התרחשות מכיוון המטבח ואת השליח עוזב. שקט ודממה בבית ואני לא מבין איפה האוכל שלי, אני צריך נוגדנים. לפתע אהובתי מגיחה במפתן הדלת עם ההמבורגר העסיסי שלי ביד. היא מסתכלת עליי, מסתכלת על ההמבורגר, ונותנת בו ביס ענק ומשאירה אותי פעור פה ובהלם נוכח המחטף הברברי שמתחולל מולי. אני צועק, ״אבל למה ככה, למה?!? אני חולה!!!״, אני נאבק בשמיכה ומנסה לקום מהמיטה, מסתבך בתוך עצמי ואהובתי מסמנת לי בידה שעדיף שלא אטריח את עצמי – היא מצביעה על ההמבורגר בחיוך רחב, פותחת פה ענק, תוקעת עוד ביס, ואומרת בפה מלא ״אתה אולי חולה אהוב שלי, אבל אני אוכלת בשביל שניים!!".

צילום: Josh McGinn, ברשיון CC.