אם וונדר וומן היתה מחליטה לעשות שינוי קריירה,
לשפץ את קורות החיים ולשלוח למשרות מעניינות,
מהר מאוד היתה מגלה שהמצב הוא בכי רע.

היא היתה מתלבטת אם לרשום את הגיל שלה,
אם לרשום שהיא נשואה,
כמה ילדים יש לה או כמה היא מתכננת,
הרי ידוע שנשואה טרייה היא פצצת הריון מתקתקת.

יום האהבה לא יעזור לכם.

בינינו, כולנו לפעמים קצת משפחות חד הוריות. כן, זה שעוד לא התגרשתם זה לא אומר שאתם נשואים באושר. והשחיקה הזו, במה שהיתה פעם זוגיות והיום היא מערכת יחסים גדולה ומורכבת, רק הולכת ומתעצמת.

אתם קמים בבוקר. אחד מעיר את הילדים, והשניה תופסת משימה אחרת מיני רבות ומכינה סנדוויצ'ים – בשביל לא לבזבז זמן כמובן. אחד מסדר את התיקים והשניה רבה עם הילדה שללבוש גופייה בחורף זה רעיון רע מאוד. אתם מפזרים לגנים לחוד, הולכים לעבודה לחוד, בקושי מדברים במהלך היום וגם אם כן אז זה על לוגיסטיקה ועל מה הגננת אמרה ועל התור לרופא ועל החיסון בעוד שבועיים.

יסלח.

יסלח עם ישראל לכל בניו ובנותיו שחפרו בקבוצת הוואטסאפ של ההורים בגן.

יסלח עם ישראל לגננת שקובעת שביום שלישי צריך לבוא עם חולצה לבנה, ברביעי עם נעלי ספורט, בחמישי עם ירקות בחמישה צבעים ובשישי הילדה אמא של שבת אז היא צריכה גם להביא עוגה. טבעונית.

יסלח עם ישראל לאמא של יהלי מהצהרון שהחליטה שהשעה שתיים בצהריים, ביום שבת ובאמצע אוגוסט, זו שעה סבירה לעשות יומולדת "גיבורי על" בגן השעשועים של השכונה.

יסלח עם ישראל לילדי כל העולם, המרגישים צמא ורעב כבד בדיוק בין השעות עשר בלילה ושש בבוקר. יסלח להם גם על כך שהם לא יכולים לעשות פיפי לבד ובשביל זה צריכים להעיר את כל הבית.

יסלח עם ישראל לרופא המשפחה שלמד שבע שנים בשביל להסתכל על הילד ולומר "זה ויראלי", "זה מדבק" ו-"אם זה שיעול נבחני אז נתחיל אינלציה".

יסלח עם ישראל למנכ"ל שופרסל שהחליט לשים את כל הממתקים והצעצועים שלפני הקופה דווקא בגובה העיניים של הילדים.

יסלח עם ישראל לבייביסיטר הרעבה שכל שנה מעלה את המחיר יותר ממדד תשומות הבניה ותמיד גומרת לי את ה-יופלה מהמקרר.

יסלח עם ישראל לכל הקטנים שמבקשים ארטיק שוקו-בננה אבל בכלל רוצים ארטיק תות. וכשקונים להם ארטיק תות אז הם צורחים שבכלל רצו ארטיק "מיניונים". ולמוכר אין ארטיק "מיניונים" אז מה שקורה בסוף זה שהם אוכלים לך את המגנום ואתה נשאר עם חטיפים לעיסים לתינוקות.

יסלח עם ישראל לדיאטנית שכל שבוע אומרת לי לא לאכול את השאריות של הילדים מהצלחת כי אני לא פח אשפה. גברת דיאטנית, אם לא נגעו בפיצה והיא עדיין חמה אני לא רק פח אשפה, אני משאית של הזבל.

יסלח עם ישראל לכל הדודות שתמיד מעירות על החינוך של הילדים ועל זה שאנחנו לא מלבישים אותם מספיק חם. גברת דודה, כל עוד הבכור שלך במעצר מנהלי והשני ממשיך להתעטש ולחטט באף את לא יכולה לחלק עצות.

יסלח עם ישראל לכל המנהלים ששואלים אותנו בספטמבר "מה, הילד שוב חולה?". כן, הילד שוב חולה. ורוב הסיכויים שגם אני חולה. אז אלא אם כן אתה לא רוצה שאגיע למשרד, אשתעל על כולם ואפתח במגיפה כוללת אז רד ממני וחכה עד יעבור זעם.

ובסופו של דבר, יסלח עם ישראל לעצמו. אולי אנחנו לא תמיד אנשים טובים, על אחת כמה וכמה לא תמיד הורים טובים. אבל אנחנו מנסים. מנסים לגדל, לחנך, לתת ערכים ולפעמים עם כל הכוונות הטובות זה פשוט לא יוצא. אז סליחה גם ילדים מתוקים שלנו, אנחנו יודעים שלפעמים אנחנו קשה איתכם, דורשים הרבה ורוצים שתתאמצו. אבל אנחנו מצטערים, רוב הסיכויים שנעשה בדיוק את אותו הדבר גם שנה הבאה, ככה זה כשאתה רוצה שיהיה עתיד טוב לילדים שלך, ככה זה כשאתה רוצה שהם יהיו יותר טובים ממך.

אז סליחה.

ברגע שהגעתי למצב שאני מורח לעצמי פרוסת לחם עם חומוס במטבחון של העבודה ומישהי מהקצה השני קופצת לעברי וזועקת "לאאאא!!!" הבנתי שכולם התחרפנו לגמרי. "אתה יודע כמה חומרים משמרים יש בזה?" היא אמרה, ואני בעיני עגל עם פה פעור, מוכן לתקוע ביס, עצרתי. הסתכלתי עליה, סגרתי את הפה ושאלתי כמה. "הרבה!" היא אמרה. הרמתי כתפי וויתרתי, לא רציתי להיכנס לזה ולקחתי פרוסת לחם חדשה ומרחתי עליה שכבת שוקולד עבה של ממרח השחר. עיניה של המזדעקת כמעט יצאו מחוריהן, אבל לפני שהיא הספיקה לומר לי כמה רעל אני מכניס לגוף שלי כבר הכנסתי את כל הפרוסה לפה ולעסתי. זהו, אם הגורל שלי זה לעבור לעולם הבא בגלל צריכה של כף שוקולד אז כנראה ככה סיפור חיי צריך להסתיים.

נזכרתי בסיטואציה הזו במהלך סיור שהוזמנתי אליו במפעלי צבר לפני כמה זמן. כן, זה שאוכלים באהבה או שלא אוכלים בכלל.  האנשים מצבר אספו כמה מובילי דעה (לא כל כך מתחבר למונח, אם רצו באמת את המוביל דעה בבית הזה אז היו צריכים לקרוא לאשתי) וביקשו שניתן דעתנו על החומוס, על הסלטים ובאופן כללי על המצב הביטחוני במזרח התיכון.

כבר בדקות הראשונות הם חשפו את הקלפים והבהירו שקטגוריית החומוס חטפה מכה בזמן האחרון מכל מיני תחקירים שליליים על אוכל מעובד וכו'. חומוס צבר יצאו דווקא עם ציונים טובים בתחקירים אבל כנראה שחלק מהחברות לא וכשחברה אחת נותנת פוקוס שלילי לענף אז כולם מתחילים לסבול. החבר'ה מצבר הסבירו ממה מכינים את החומוס, הראו את השלבים ותהליכים, ואיך הכל נקי ומסודר במפעל אך מההתחלה הודיעו שגם הם משתמשים בחומרים משמרים ובחומוס שלהם יש עד 0.15% חומר משמר מסוג פוטסיום סורבט שאמור לעכב את הגדילה של עובש ושמרים (או משהו כזה… בכל זאת, זה בלוג הורות ולא בלוג על כימיה).

מיותר לציין שנתנו לנו לטעום מהחומוס. אל תסחפו, לא הרבה, וגם אם היו נותנים לנו לקפוץ ראש לתוך מערבל החומוס עם בגדי ים לא הייתי יכול כי הדיאטנית מרשה לי רק 3 כפיות חומוס ביום. בכל מקרה, בקשר לטעם – בואו נהיה אמיתיים, זה לא אבו חסן או חומוס עוזי, אבל החומוס טעים. אין מה לעשות, כשצריך להכין חומוס שישרוד כמה שבועות על המדף במקרר ולא יהיה חד פעמי או שיתקלקל יום למחרת, זה גובה מחיר בטעם אני מניח. למען האמת, זה גם החומוס שאנחנו קונים בבית. לא בגלל שזה צבר, אני אפילו לא ידעתי שאנחנו אוכלים חומוס צבר בבית עד ששאלתי את אישתי לפני הסיור.

העניין הוא שלאורך כל הסיור לא הצלחתי להשתחרר מהמגננה של חברות המזון מול זעקת הציבור נגד חומרים משמרים. אני קצת מרגיש שאנחנו, הצרכנים, מעט צבועים. אנחנו מעשנים, נושמים פיח של מכוניות, נמצאים בסטרס, אוכלים יותר מדי, ישנים מעט מדי, קרובים מדי לסלולרי, אבל מספיק שמפחידים אותנו קצת ואנחנו ישר מאבדים את העשתונות – כמו זו, המזדעקת מהפסקה הראשונה.

אני חושב שאני אוכל סדר גודל של 3-4 כפות חומוס בשבוע (מאז הדיאטנית הרבה פחות) ובין הכריכים שאני שולח עם הילדה לגן יש גם כריך עם חומוס ופסטרמה. כן, פסטרמה! האויב הכי גדול של האנושות בחודשים האחרונים. הדאעש של המזון המעובד. שתי פרוסות פסטרמה בשבוע זה לא מה שיפיל אתכם, או את הילדים שלכם. תשאלו כל דיאטנית מצויה. ברור שלהכין הכל בבית ובלי חומרים משמרים זה יותר טוב, אין ספק. אבל באורח חיים המהיר וחסר הזמן שאנחנו חיים בו, אין מקום לסנדביץ פסטרמה עם קצת חומוס!?

צריך לקחת הכל בפרופורציות, תשנו טוב אבל לא יותר מדי שלא יכאב לכם הגב, תהיו רגועים אבל לא שאננים, תשתו מים אבל לא יותר מדי כדי שלא תחסרו במלחים, גם סיגריה אחת או שתיים מדי פעם לא תהרוג אתכם. תאכלו, תשתו, תהנו – אבל הכל במידה. וכן, זה בסדר גם לאכול מקדונלדס פעם בכמה זמן, או אפילו חומוס. מקופסא.

זו אינה פרסומת לחומוס. לא איכפת לי איזה חומוס אתם אוכלים בבית, מבחינתי תאכלו בכלל טחינה. או שוקולד השחר. (וזו גם לא פרסומת לשוקולד השחר. מבחינתי תאכלו נוטלה).

אקיצר, הבנתם.

צילום: אבא הורמונלי, כל הזכויות שמורות.

תתקשרו אל אבא שלכם, גם אם זה בשביל לשאול אותו איפה אמא.

תתקשרו אל אבא שלכם, גם אם אין לכם מה לומר לו. גם אם הוא לא דברן גדול, וגם אם אתם יודעים שהוא מחכה להעביר אתכם לאמא.

תתקשרו אל אבא שלכם, גם אם אין לכם חשק היום. גם לו לא תמיד היה חשק לשים אתכם על הכתפיים, לגרש באמצע הלילה מפלצות, ולבנות כוורת משחקים של איקאה שברור שלא שמו בה את כל החלקים.

תתקשרו לאבא שלכם, גם אם אין לכם זמן, ויש לכם לחץ מהעבודה, לחץ מהבן זוג, כביסות, כלים בכיור ועוד לא הורדתם את הכלב. כל עוד אתם לא עובדים בחדר מיון אז יש לכם זמן. אולי מעט, אבל עדיין – תמיד אפשר למצוא כמה דקות.

תתקשרו לאבא שלכם, כי גם אם גדלתם בשנים, ויש לכם משפחה וילדים, הוא עדיין מתמוגג מהזכרונות בהם הייתם זאטוטים קטנים, בני שנתיים, רצים אל הדלת וצועקים ״אבא!!״ ברגע שהוא נכנס הביתה מהעבודה.

תתקשרו אל אבא שלכם, כי גם אם הוא לא מתקשר צאו מנקודת הנחה שהוא חושב עליכם כל הזמן. קם איתכם בבוקר, והולך לישון איתכם בלילה.

תתקשרו לאבא שלכם, כי גם אם היו ביניכם דינים ודברים, ונאמרו דברים שאסור להגיד, הוא עדיין מוכן להזיז את חייו ולוותר על נשימותיו ללא מחשבה מקדימה.

תתקשרו אל אבא שלכם, כי גם כשהוא נראה קשוח, אטום ושתקן, הוא מלא חרדה ותמיד דואג לכם. לא מאמינים? תשאלו את אמא.

תתקשרו לאבא שלכם כי החיים הם ברי חלוף, הבלתי נמנע יגיע, כבר לא תוכלו להתקשר אליו ותחושת ההחמצה תעטוף את ליבכם. והוא? והוא יחסר לכם כל כך.

כמו שאבא שלי חסר לי עכשיו.

ילדים וילדות, מגן פנינה וגן טופז.
לכו לישון כל יום מוקדם.

אם יש לי עצה אחת לתת לכם, היא תהיה: "לכו לישון מוקדם".
היתרונות של ללכת לישון מוקדם הוכחו לפני שנים רבות על ידי מדענים.
באשר לשאר העצות שאתן לכם, הן מבוססות רק על הניסיון המאתגר, המר והעייף שלי.
את העצות האלה, אפרט לכם כעת.

תיהנו מהכוח והיופי של הילדות שלכם.
לא משנה. אתם לא תבינו את הכוח והיופי של הילדות שלכם עד שהם ייעלמו.
אבל תאמינו לי, בעוד כמה שנים, כשיתחילו כאבי הגב,
ותסתכלו על חנות הראווה של קסטרו ולא תבינו איך נכנסתם פעם למידה 42 – אתם תיקלטו כמה יפים נראיתם אז.
תפסיקו לאכול בורקסים. עכשיו!

אל תדאגו בקשר לעתיד.
או כן תדאגו. תעשו מה שאתם רוצים.
אבל אל תאמינו לכל מה שחדשות ערוץ 2 מוכרים לכם.
רוני דניאל לא יודע הכל. עמית סגל לעומת זאת, כן.
הבעיות הגדולות ביותר שלכם,
הן הבעיות שאתם לא יודעים שאתם יודעים.
זה לא אומר שצריך להתעלם ולעשות שטויות,
אבל לפחות אל תסמסו בזמן נהיגה בכביש החוף.

תעשו משהו אחד ביום שמפחיד אתכם,
אבל אל תפחידו את אבא ואמא.
אל תזלזלו באנשים אחרים,
ואל תתנו לאף אחד אחר לעלות לכם על הגב.

צחצחו שיניים!

אל תבזבזו את הזמן שלכם על קנאה.
לפעמים אתם ראשונים, לפעמים אחרונים,
כל עוד אתם מאתגרים את עצמכם,
כל עוד אתם נהנים,
זו כבר הצלחה.
תזכרו מחמאות שקיבלתם.
תשכחו את העלבונות.
והכי חשוב, תעשו אקסל של צ'קים וכמה כל אחד הביא לכם בחתונה.
היפטרו מהדפים, שמרו הכל בענן.
לא, לא כזה ענן.

צחצחו טוב את השיניים!

אל תרגישו אשמים אם אתם לא יודעים מה לעשות בחיים.
רוב המבוגרים לא יודעים.
תבדקו, תשאלו, תתנסו.
תמיד תוכלו להתחרט.
כל עוד לא בחרתם להיות פעיל בדאעש בבריסל אז זה בסדר.

תאכלו ירקות.
תהיו בסדר עם הגוף שלכם.
אחרת זה יתנקם בכם בשירותים.

אולי תתחתנו, שליש מכם יתגרשו.
אולי יהיו לכם ילדים, אולי אחרי הטקסט הזה לא.
אולי תרשמו לטריאתלון בגיל 40. תקנו נעליים, שעון, ואופניים בשווי של נחלה בצור יצחק.
לא משנה מה תעשו, אל תעופו על עצמכם יותר מדי.
רוב הסיכויים שתוותרו אחרי חודשיים כי אין לכם כוח לקום בחמש בבוקר מהמיטה.
הסיכויים להצלחה נמוכים, אבל ככה גם אצל כולם.

תיהנו מהגוף שלכם, אין כבר אפשרות להחליף אותו.
אל תפחדו ממה שאנשים חושבים עליכם,
הם לא באמת מסתכלים עליכם.
וגם הם – כן, גם הם – חושבים שהם שמנים.

הגוף הוא הכלי הכי טוב שיש לכם.
ריקדו.
גם אם אין לכם איפה חוץ מהמטבח שלכם.
ואפרופו מטבח, תמיד תבדקו את התאריך תפוגה של האוכל.
גבינה פגת תוקף היא לא עוד גבינה מסריחה – היא רק תעשה לכם כאב בטן!

תלמדו להכיר את ההורים שלכם, זו הדרך היחידה לדעת מתי הזמן המדויק לבקש כסף.
תהיו נחמדים גם לאחים שלכם. אחרת הם ייקחו את כל הכסף לעצמם, כדי לממן את הלימודי יוגה-זומבה בהודו, במקום שלכם יהיה כסף לדירת חדר בקרליבך.

תבינו שחברים הולכים ובאים,
אבל האלה שבאמת צריך לשמור איתם על קשר,
הם אלה שבאים אליכם עם ביסלי וקולה.

תעבדו קשה כדי לכפר על המרחקים ביניכם.
כי ככל שתתבגרו, וככל שיעבור הזמן, יהיה לכם יותר קשה להבין איך משתמשים ב-סקייפ.
תגורו בתל אביב פעם אחת,
אבל תעזבו מהר לפני הפקקים.
תגורו בנתניה והרצליה פעם אחת,
אבל בשום אופן לא בפתח תקוה.

צחצחו שיניים! באמת. בלי שטויות.

קבלו אמיתות גם אם הן לא מוצאות חן בעיניכם.
מחירים יעלו, כן, גם הקוטג', וגם אתם תזדקנו.
וכשזה יקרה, גם אתם תפנטזו איך כשאתם הייתם צעירים,
המחירים היו סבירים. גם יוקר המחיה. אבל הקוטג' עדיין היה יקר.

צחצחו גם בבוקר וגם בערב.

אל תצפו שאף אחד יעזור לכם.
אולי תהיה לכם קרן השתלמות, אולי ביטוח מנהלים,
רק אל תאמינו לבחור בשם סמיר שאומר לכם שנמצאה ירושה של מיליון יורו בצ'כיה וצריך רק מספר חשבון בנק וסיסמה לג'ימייל שלכם.

אל תתעסקו יותר מדי עם השיער שלכם,
בגיל מסוים אתם תתגעגעו אליו.
אל תתעסקו יותר מדי עם שיער של אחרים,
זה מביא כינים.

תהיו זהירים ממי שנותן לכם עצות,
במיוחד אם הוא מוציא חשבוניות וקבלות.
עצה היא דרך טובה מאוד לעשות עליכם קופה.
כל אחד יכול לתת עצות,
תוודאו שאתם לוקחים אותם מאנשים שהצליחו,
ולא מאנשים שמצליחים להגיד לאחרים איך להצליח.

אבל תבטחו בי,
בקשר לשעות השינה.
לכו לישון מוקדם.

—

בהשראת השיר האגדי של Baz Luhrmann​

צאו להן מהציצי!
לא יכול להיות שבישראל של 2016,
הנקה בציבור זו פרובוקציה – אבל בר רפאלי רוקדת על עמוד בחזיה ותחתונים בשביל פרסומת למשקפיים זה כן בסדר.
הנקה בציבור זה לא נורמלי – אבל תוכניות ריאליטי שמציגות סוציופטים שמקללים ומאיימים מהבוקר עד הערב זה כן נורמלי.
הנקה בציבור זה לא לעניין – אבל להתעטף בשמיכה באמצע אוגוסט כדי להניק או להניק בקומה 3- בחניון בתוך האוטו כי בבית קפה לא מרשים זה מאוד לעניין.
הנקה בציבור זו התערטלות – אבל לסובב את הראש בגלל זאת שמשתזפת עם ביקיני שיותר קטן ממפית נייר של מקדונלדס זה כן בסדר.
הנקה בציבור זה לא מכובד – אבל לשלוח בוואטסאפ תמונות פרטיות של סלבריטי עם ציצי בחוץ לכל העולם זה מאוד מכובד.
לפעמים נדמה שמי שנגד הנקה בציבור קצת מקנא שלתינוק מותר ולו דווקא לא…
הגיע הזמן להדליק את האור בישראל של 2016.

*******

הנקה בציבור זאת לא התרסה. זאת הדרך של הילדים שלנו לאכול.
הנקה בציבור זו לא פרובקציה, זאת הדרך של הילדים שלנו לאכול.
הנקה בציבור לא מונעת מטעמי אידיולוגיה, זאת הדרך של הילדים שלנו לאכול.
הנקה בציבור היא לא רק טבעית ונורמלית, זאת הדרך של הילדים שלנו לאכול.
‫

* הפסקה האחרונה (הטקסט הקצר שאחרי הכוכביות) הינה חלק מקמפיין נרמול הנקה שהתחילה דנה עובדיה. בקמפיין הזה נשים מכל הארץ רושמות את הפסקה בפרופיל שלהן בתוספת תמונת הנקה. אני עדיין לא יכול להניק, אז הנה תמונה של אנה מ-פרוזן עם חיג׳אב.

יום 1 – פסטיבל הקרפיון

הולכים לסופרמרקט ומבקשים ממוכר הדגים להראות לילד קרפיון. בהמשך ניתן להציג לילדים את תערוכת עידן הקרח ולקחת אותם למקררים כדי לצפות בסלמון נורווגי קפוא ומיובא.

בבית יולדות ובחדרי אשפוז לאחר הלידה,
אפשר להיתקל בכל סוגי היולדות שמתאוששות בחדרן מאחורי הוילון.

יש את זאת שבאים אליה חמולה של משפחה ואורחים,
ותמיד הדוד שלה מיבנה יפספס את שעות הביקור אבל עדיין יצליח להיכנס כי המאבטח היה איתו בצבא.
יש את זאת שכמעט לא מרגישים,
ויש את זאת שכועסת על בעלה שהוא מתעכב, מאחר, מפיל דברים ובאופן כללי נושם.
יש את זאת שבעלה שכח לשים לה חריף בלאפה,
וזאת שירדה על מגש סושי כי במשך כל ההריון אסור,
וזאת שעושה הרבה רעש עם השקיות עד שבא לך להכניס את הראש לתוך אחת,
וזאת שמחליטה על ביות מלא והתינוק לא מפסיק לצרוח,
וזאת שרוצה שמישהו אחר יטפל בתינוק עד שהיא משתחררת הביתה – כי עכשיו היא בחופשה!
וזאת שקוראת ליועצת הנקה, יועצת שינה, יועצת השקעות ויועצת לימודים וכל זה בערב הראשון שלאחר הלידה.
ויש גם את זאת שלא יודעת איזה שם לבחור לתינוקת,
ואת זאת שמתווכחת עם בעלה ש-ברכה זה לא שם מודרני ולא משנה לה כמה סבא ברוך היה הגנן הכי מפורסם בפרדס חנה.
וכמובן שיש את זאת שתמיד בא לה שוקולד בשתיים לפנות בוקר,
וזאת שאוכלת ביסלי וכל ביס נשמע כאילו עץ נפל ביער,
וזאת שאוכלת בפה פתוח עד שאתה מתפלל שהיא תבלע זבוב,
ואת זאת שלא מוכנה לשלוח את בעלה הביתה גם אחרי כיבוי אורות,
וזאת שחושבת שאם היא לוחשת אז היא לא מעירה אף אחד,
וזאת שחושבת שהיא לא נוחרת.
ולבסוף גם יש את זאת שמדברת בקול רם בטלפון וכולם שומעים את השיחה,
וכמה קשה היתה לה הלידה,
ובסוף היא כן הסכימה לקחת אפידורל,
ואיזה מזל שלדוד שמחה מעפולה כבר אין הרניה.

מה שבטוח זה שמאחורי הוילון זו יכולה להיות כל אחת,
יהודייה, ערביה, נוצריה, צ'רקסית או סתם רחלי מרעננה.
אנחנו יכולים לחבב אותה,
אנחנו יכולים לא לסבול אותה,
אבל בסופו של דבר היא עוד אישה, אחרי לידה, ומאחורי וילון.

ומי שרוצה הפרדה, ומפריע לו לשמוע ערבית מאחורי הפרגוד,
אז שיזכור שהרבה מאיתנו צאצאים של טוניס, לוב, מרוקו, עירק ומה לא,
ורוב הסיכויים שכשסבתא שלנו מגיעה לבקר בבית יולדות היא לא אומרת מזל טוב –
היא קודם כל פוצחת ב-קולולו.

יום שבת זה לקום מוקדם בבוקר מהצעקות של הילדים,
ולא להבין למה מנגנון היקיצה הטבעית שלהם עובד רק פעם אחת בשבוע.

יום שבת זה לקום מוקדם בבוקר ולעשות פנקייקים עם הילדים,
ולהבין שעוד לא התעוררת לגמרי כי שמת בבלילה מלח במקום סוכר.

יום שבת זה ללכת לפעילות קטיף גזר ב-3 צבעים,
ולקלל בלב ש-"ריבונו של עולם, ממתי צצו עוד שני צבעים לגזר??"

יום שבת זה ללכת לקטוף תפוזים תמורת מחיר מופקע,
ולא להפסיק לחשב שבסופר זה היה עולה לך רבע.

ואפרופו מחיר מופקע, יום שבת זה להזמין לילדה סרט מצויר ב-VOD,
ואז להריץ לה את כל הקטעים המפחידים ובסוף יוצא ששילמת 25 שקל ל-5 דקות של סרט.

יום שבת זה גם להישאר בבית כי אין כח,
ולהיכנס לחדר המשחקים ולראות שחוץ מהמרצפות הכל זז מהמקום ומפוזר לכל הכיוונים.

יום שבת זה לצאת לאכול בחוץ ולהזמין לילדה מנת ילדים,
ואז לגלות שהיא החליטה להפסיק לאכול אורז ושניצל והיא רוצה סושי. כן, סושי. בסטקייה.

יום שבת זה לזרוק לכל הרוחות את העצות של המדריכת הורים,
כי לפעמים 2 האפשרויות האחרונות שנשארו זה או בקבוק חלב לילד או כדור ציפרלקס לאבא.

יום שבת זה לסיים לאכול ארוחת צהריים בפינת אוכל,
לטאטא את האורז שנדבק לרצפה,
ולהבין שבמקום שנ"צ אתה הולך להרכיב פאזל של אלזה ואנה.

יום שבת זה לשחק עם הילדה מונופול,
ולגלות שהיא כבר מנצחת אותך מבלי שתתן לה.

יום שבת זה לשבת בפינת אוכל עם הילדים ולדבר איתם,
לא על איך היה להם היום בגן, אלא על מה הם אוהבים בגן, ומה מכעיס אותם, ומה מעציב אותם, ובכלל, איך זה להיות ילד…

יום שבת זה להכניס את הילד למיטה,
לקרוא לו סיפור, ועוד סיפור, ואחר כך שיר קטן.
ואז לכבות את האור, ואז להדליק כי הוא רוצה מים,
ואז לכבות שוב את האור, ואז להדליק כי נפל לו המוצץ.
ואז רגע לפני שאתה מכבה לו את האור בפעם השלישית,
להסתכל לו בעיניים, לחייך אליו,
ולהבין שעם כל השבוע עבודה המטורף הזה שלא נותן לך כמעט זמן לראות את הילדים,
לפחות יש את שבת – יום וחצי מלאים שבהם אפשר ממש להרגיש כל דקה ודקה איתם.
ואיזה חבל זה,
שלא כל יום שבת.